נולדתי ספורטאית // נילי בלאק
חלום הילדות שלי היה להיות ספורטאית בינלאומית. כל החלטה או בחירה שקיבלתי בצעירותי היתה למען המטרה הזו בלבד. מה שקיבלתי מהספורט, בנוסף ליתר הדברים, זה גם "לחיות את החלום". לא הייתי מחליפה את זה בעד שום דבר שבעולם. אני חיה ונושמת ספורט כל חיי, בזכות אמא שלי, שמגיל צעיר מאוד חשפה אותי לבלט, לפוטבול אמריקני ולאיגרוף תאילנדי. זה בדם שלי, זה הטבע שלי.
היום אני גאה על הישגיי: ארבע פעמים ברציפות אלופת העולם וארבע פעמים אלופת אירופה באיגרוף תאילנדי, אלופת העולם בקיקבוקסינג ועוד. קל לספר על התארים, אבל הדרך לשם לא היתה פשוטה.
האם לכל אחת שתתחיל להתאמן מובטח שתהיה אלופת עולם? התשובה היא לא, אבל היא תפתח את ארגז הכלים שלה ואת היכולת להתמודד במצבים שונים בחייה. דרך הספורט הרווחתי הרבה חברות. למדתי להעריך - ולא רק את עצמי, אלא גם אחרים. למדתי להתרכז, לשלוט בעצמי, וגם להיות "ערסית" כשצריך. הבנתי שחשוב לי להעצים את המקום שממנו הגעתי, ולכן יש לי יכולת להחזיר לקהילה שלי דרך הספורט.
בגלל שמויתאי (איגרוף תאילנדי) זה בעצם אמנות לחימה, הוא משמש לי הגנה עצמית לכל דבר. בזכות התכונות האלה אני מי שאני. רודפת אחרי מה שאני רוצה, עם תשוקה, עם אסרטיביות, עם נתינה ועם קבלה. לא כל אחת תהיה אלופת עולם, כי כזאת יש רק אחת, אבל זה לא משנה, כי את בכל מקרה תהיי אישה חזקה ויפה, מבפנים ומבחוץ. אלופה בחיים!
מויתאי לא מוטה כלפי מגדר זה או אחר - הוא לכולן. זה הזמן לשנות, לקחת את החיים בידיים שלך, ולטפל בגוף בשביל הנשמה.
נילי בלאק, אלופת העולם באיגרוף תאילנדי
הבסתי סטיגמות // דיאנה שנייר
ספורט נשי אף פעם אינו בכותרות. עוד הרבה פחות מזה ספורט הנכים. חוסר עניין ותקצוב נמוך הביאו לכך שאני, כאישה עם מוגבלות קשה בידיים וברגליים, הייתי כלואה בבית במשך שנים.
המחלה אצלי הופיעה באמצע החיים. בשלב ההוא לא הייתי מודעת לכך שיש לי אופציה לעסוק בספורט, ובטח לא בספורט תחרותי. אם היו מציעים לי להגיע לרוגבי - הייתי מסרבת בתוקף. רוגבי זה ספורט גברי, חשבתי. מלבד זאת, איך אני קשורה לספורט?
אפשר לומר שנוכחות של בנות בענף הרוגבי, בישראל ובעולם, מינימלית. לכן ברוגבי בכיסאות גלגלים מאפשרים קבוצות מעורבות. לפני שהגעתי, נבחרת ישראל ברוגבי כיסאות גלגלים כללה רק גברים, ואני החלטתי להיענות לאתגר ולהוכיח לאחרות שאפשר לעשות את זה. מתברר שאישה עם מוגבלות יכולה להצליח, למרות הכל.
לאימון רוגבי בכיסאות גלגלים התגלגלתי לגמרי במקרה. בלי לדעת את שם המשחק - התאהבתי. כמעט כמו דייט בחשיכה. ליבי בחר לדעת "לטוס" בכיסא. שם, על המגרש, לראשונה הבנתי שהכיסא הוא לא זה שמגדיר אותי. המשחק גרם לי להבין שהכוחות טמונים בי ונתן לי להרגיש חופשייה מכאבים. הבנתי משהו חשוב: אני לא נכה - אני ספורטאית.
היום, כשחקנית מפתח בנבחרת, אני יכולה לומר שניצחתי. ניצחתי את המוגבלות ואת הסטיגמות על אישה בספורט "גברי".
כשחקנית היחידה בין גברים בקבוצה, אני חייבת להמציא ולהוכיח את עצמי שוב ושוב. לעיתים הדבר בא על חשבון זמן משפחה, אבל אני יכולה לומר בביטחון שכל דקה שאני משקיעה באימונים - מחזירה לי כפליים.
הספורט הציל את חיי, ואני בטוחה שיכול לחולל שינוי גם אצלכן. אני קוראת לכן להצטרף לא רק כדי להגדיל את הנוכחות שלנו
בספורט התחרותי, אלא גם לשאוב כוחות של סופר־וומן לחיים. מי נענית לאתגר?
דיאנה שנייר, ספורטאית פראלימפית, נבחרת ישראל ברוגבי
שנת המפנה בספורט הנשים // אראל הלוי
איזו שנה היתה 2020. שנה שבה נשים עמדו מול אתגרים יוצאי דופן. ימים שלמים בבית עם ילדים ללא מסגרות, ובמקביל שמירה על פרנסה. נשים היו הנפגעות העיקריות מהמשבר, גם בהיבט הספורטיבי. אלפי ילדות, נערות ונשים כמעט שנה ללא אימונים וללא תחרויות. לצד כל זאת, בשנה שחלפה מאז פרוץ מגיפת הקורונה נשבו רוחות חשובות של שינוי בספורט הנשי.
"בחורילה", הכינוי שהדביקו לג'ודאית לשעבר ירדן ג'רבי בתוכנית הטלוויזיה "הישרדות", היווה את יריית הפתיחה להצפה של דיון חשוב ועמוק מאוד. קמפיין #ככה_יפה_לי שעלה בחודש מאי שעבר על ידי מעין גרינברג ומיכאל אייזנשטיין היה תגובת הנגד.
הקמפיין פרץ ברשתות החברתיות ונתן במה לעשרות ספורטאיות לספר את סיפורן האישי, על התמודדות עם הסטיגמות ועל היחס של החברה כלפיהן. לקולן התווספו סיפורים רבים נוספים שחצו גילים ומגזרים בספורט הנשים בישראל, והביעו סולידריות נשית יוצאת דופן. קול חזק שרוצה שינוי, שאומר די להחפצה ולהערות סקסיסטיות, נשמע כאן פה אחד.
כשחיינית צעירה, גם אני שמעתי לא אחת הערות כמו "תיזהרי, זה עושה לך כתפיים", "שרירים זה לא נשי" ועוד. כילדה בגיל ההתבגרות זה השפיע עלי, ובמשך תקופה הייתי עסוקה בקונפליקט שנוצר: האם כדאי לי להיות חזקה ושרירית? היום, כאישה מפוכחת, אני שואלת את עצמי: האם אלה היו אמירות שהגיע לי להתמודד איתן, או בכלל, לכל ספורטאית אחרת? גם ככה התמודדתי עם קבלה של גופי אחרי שהפכתי לנכה כמה שנים קודם לכן. סוף־סוף מצאתי ספורט שאהבתי ומשמעות במשהו שעשיתי. האימונים והתחרויות נתנו לי כוח, ביטחון וכלים שלא קיבלתי בשום מקום אחר. כל ילדה או אישה - שתבחר להיראות איך שהיא בוחרת. פיתוח הגוף והשרירים הוא תוצאה של עבודה קשה והשקעה, וזה רק אמצעי להביא כל ילדה גבוה יותר בענף הספורט שבו היא עוסקת.
גם היום, כל ילדה צעירה שרוצה לעסוק בספורט תתמודד עם חסמים רבים בשל היותה ילדה ולא ילד. זה מתחיל מתפיסות חברתיות, דרך חוסר תמיכה של ההורים ועד לחוסר שוויון בתקציבים ובהזדמנויות. המגמה היא מגמת שינוי ושיפור, אך בכל הנוגע לסיקור תקשורתי הגון ושווה - אנחנו נשארות מאחור. אנחנו רואות את התקשורת ממשיכה לבחור להציג את הספורטאיות בנרטיב מסוים מאוד. לרוב, ספורטאיות מוצגות מחוץ להקשר הספורטיבי, באופן ששם דגש על מראה הגוף שלהן ולא על מה שהוא יודע לעשות. במקרים שספורטאית בכל זאת מוצגת בשל הישגיה, נזכה לשמוע הרבה על המאמן שלה, על בעלה ועל הילדים שלה, ולרוב תצורף רשימת טוקבקים שמטילים ספק בנשיותה.
לי, כספורטאית פראלימפית, יש "ערך מוסף", והוא סיפור הנכות האישי שלי שבוחרים תמיד לכתוב עליו, ולצד זאת רוצים להדגיש את השירות הצבאי, התואר והזוגיות, וכל דבר שאצלי הוא "כמו כולם".
אולי פעם אחת תתמקדו במה שמעניין באמת - הספורט? תקרבו ותסקרנו את ציבור הקוראים והצופים בספורט הנשי שאני עושה. תשאלו אותי על ההכנה שאני עושה לטוקיו 2021, על טכניקת השחייה שלי, על המטרות שלי, על מה אני חושבת על ההופעה שלי בתחרות האחרונה, על התוצאות שלי, על המתחרות שלי, על האכזבות שלי בספורט. אבל רק על ספורט. אני ספורטאית! זה יכול להיות מעניין מספיק.
כך אנו מקבלות את ההרגשה שהספורט שאנחנו עושות הוא לא מספיק כדי להיות העיקר, ובטח לא כדי להיות כל הסיפור שצריך לספר.
גם מעבר לים ספורטאיות מתחילות לאבד סבלנות, ורק השבוע ארבע מגדולות הספורטאיות בארצות הברית - שחקנית הכדורגל אלכס מורגן, שחקנית הכדורסל סו בירד, השחיינית סימון מנואל וגולשת הסנובורד קלואי קים - השיקו את "TOGETHXR", פלטפורמה מקוונת שמקדמת נשים בספורט.
מטרתן העיקרית היא לדחוף ולספר את סיפוריהן של הספורטאיות של היום, של המחר, ובכך לשנות את הנוף של הסיקור התקשורתי. "בסופו של יום, בהחלט יש סיקור שונה לענפי ספורט של גברים ונשים. לא הרגשתי בהכרח שנשים וילדות מיוצגות באותה מידה. זה הולך לשבור מחסומים, משהו שיוצר פלטפורמה בין ספורטאיות לספורטאיות שמעולם לא נעשה לפני כן", אמרה מורגן בראיון לניו יורק טיימס.
מראשית ההיסטוריה, מי שהובילו את שינוי מעמד האישה ונלחמו על זכויות האישה היו הנשים עצמן, וכך גם יגיע שינוי התפיסה של הספורט הנשי. נשים וספורטאיות צריכות לתפוס עמדות מפתח בניהול מועדונים ואיגודים, באימון ובגופי תקשורת. אנחנו אלה שצריכות להרים את הכפפה. קול הספורטאיות התחיל להישמע השנה, וזו תחילתה של מהפכה אמיתית בספורט הנשי.
אראל הלוי, שחיינית פראלימפית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
