אוקיי, אז נתחיל מהתשובה המצערת לשאלה שבכותרת: חד־משמעית לא. ככה זה במדינת ישראל. שש פעמים נשמע "התקווה" על הפודיום במשחקים האולימפיים בטוקיו 2021. עמי דדאון (שתי מדליות זהב ואחת כסף), מארק מליאר (שתי מדליות זהב ואחת ארד) ואיאד שלבי (שתי מדליות זהב) שמו את ישראל על המפה ואת הפוליטיקאים על קו הטלפון.
בשנת 2022 לא תהיה אולימפיאדה, לא יהיה המנון מתוקשר, והספורטאים הפראלימפיים ימשיכו לחפש ספונסרים שיממנו את פעילותם.
עד לפני כמה שנים עבד המאמן הנהדר יעקב ביננסון בהתנדבות מלאה. איך בדיוק אמור מאמן, שעושה עבודת קודש בשיקום הנכים ובהפיכתם לספורטאים פראלימפיים, להתקיים אם הוא עובד בהתנדבות? האם מישהו מהפוליטיקאים שהתקשר לברך אותו לאחר הזכייה במדליות אולימפיות היה מסכים לחמם את הכיסא שלו בכנסת ישראל ללא שכר?
אבל ביננסון ינסה להמשיך לקיים את ספורטאי העל הללו, לשמור איתם על כושר, על מקצוענות, והכל כשהוא יודע שהפעם הבאה שבה יוזכר שמם תהיה בפריז 2024.
זאת תחושה נוראית, לדעת שמישהו נזכר בך פעם בארבע שנים. רגע אחד אתה על פסגת העולם, ואז צריך לטפס לפסגה הזו שוב במשך שנים, בלי שום יכולת לגעת בקצה - עד שתגיע שוב האולימפיאדה.
במדינה ללא תרבות ספורט קשה לקיים מסגרות מקצועניות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנכים, שהרי בכל יום אחר בשנה הם - לצערנו - שקופים יותר מניילון או זכוכית. זו מציאות עצובה, אבל היא תשתנה ב־2024, בכפוף למדליות ולאינטרסים של פוליטיקאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו