נבחרת הג'ודו הישראלית הוספדה כל כך הרבה פעמים במהלך שלוש השנים האחרונות מאז המשחקים בטוקיו, שנדמה שרק מוחמד דף הוספד יותר ממנה. הביקורות אגב, היו רוב הזמן מוצדקות, אבל חלקן הגדול נבע מרצון לסדר ג'ובים למקורבים כנהוג בענפים האיזוטרים, ופחות מטעמים עניינים תוך התעלמות מוחלטת מכך שהג'ודו הוא הספורט האולימפי עם מסורת ההצלחות הכי גדולה. ומסורת בספורט חשובה יותר מהרבה דברים אחרים.
נכון, יש בעיה עם נבחרת הגברים. אף אחד מהם לא הגיע כפוטנציאל למדליה ואין לנו עומק במשקלים. וכן, אורן סמדג'ה כמאמן הנבחרת הגיע למיצוי היכולת שלו, אבל אז קרתה הטרגדיה שאיחדה סביבו לא רק נבחרת שלמה, אלא מדינה שלמה וזה משהו שלא רשום בספרי האימון ולא על הלוח בחדר ההלבשה, זה משהו שנחרט בלב. ועל זה בדיוק, על הרוח הזאת, על המסורת, על היחסים של מאמן וספורטאי, פיטר פלצ'יק עשה את הבלתי ייאמן והצליח לשלב בין לדגמן תחתונים לבין זכייה במדליה היסטורית.
תרצו לנתח מקצועי? סיכוי קלוש, איש לא ציפה שהוא יצליח להביא משהו. רוצים לדבר על הרוח של הג'ודו הישראלי? על הקשר בינו לבין סמדג'ה? על הנפש הישראלית? בבקשה, שם תקבלו את ההסברים שלכם.
הרי הספורט הוא תמיד מעבר לספורט, ולאורן והחניך הבכיר שלו, היה משהו שאי אפשר להגדיר במילים ובטח לא לנתח במושגים כמו וואזרי או איפון. זה לא רלוונטי. וכמו שכולנו בכינו יחד איתם לא בגלל ההישג הספורטיבי, ככה גם הניצחון הזה לא קשור בכלל לספורט.
דור הזהב הגברי של הג'ודו המקומי מאחורינו. מבלי להיכנס לכל מיני היבטים מקצועיים, מספיק להסתכל על מקום מגוריהם של הספורטאים שלנו ולגלות שאין נציגים לפריפריה. האחרון שהביא מדליה ונולד בפריפריה, היה אחד, אורן סמדג'ה מאופקים.
העתיד של ג'ודו הגברים נמצא אולי גם עכשיו באופקים, בשדרות אולי באילת או בקרית שמונה (נקודתית כנראה באיזה מלון במרכז הארץ). ואולי בכלל בנצרת או אום אל פאחם, כי ברור שיש גם שם מאגר בלתי נדלה. הפוטנציאל של הג'ודו הגברים בישראל נמצא בפריפריה, והגיע הזמן להגיע לשם כדי להמשיך את המסורת.
אצל הנשים מראש סומנו המשחקים האולימפיים הללו כפוטנציאל לזכייה בשתי מדליות ואכן הספורטאיות עמדו בציפיות. בין יעל ארד לירדן ג'רבי עבר דור שלם עד שזכינו לראות מדליה נשית. עכשיו חיכינו רק שמונה שנים וקיבלנו שתיים מכסף. זה הטופ כרגע מבחינת ג'ודו הנשים, אבל כאן לפחות הזוכות במדליה יכולות להמשיך לעוד קמפיין ולמשוך אחריהן נבחרת שלמה.
לכך צריך להוסיף מאמן שבאמת הצליח להביא את החניכות שלו לאירוע הגדול ביותר והחשוב ביותר בשיא. שני הרשקו והמעטפת שלו לקחו ספורטאיות וידעו להביא אותן למאני טיים. בדיוק ההיפך ממה שקרה בשחייה לדוגמא, שם היו לספורטאים והספורטאיות שלנו שלוש שנים אדירות והתרסקות מפוארת בזמן אמת. גם זה חלק ממסורת וידע.
ישראל היא לא אימפריית ג'ודו ולא תהיה כזאת, ומספיק היה לראות את הקרבות מול הצרפתים בשביל להבין את זה. אבל צריך לזכור גם שהג'ודו הישראלי אחראי על תשע מדליות אולימפיות של ישראל שמדי פעם מבליחה בענפי הספורט המובילים בעולם כמו כדורגל או אתלטיקה, אבל לא באופן יציב כמו הג'ודו. שום ענף בזמן הקרוב לא יתקרב לזה. לכן, המסקנה המתבקשת היא שעל אף הבור הכלכלי הקבוע שהאיגוד הזה נמצא בו, ללא תמיכה כספית אי אפשר יהיה לשמר את המעט שיש לנו בתוך הענף האולימפי הבכיר ביותר.
יש מאות מאמנים במאות מועדונים ברחבי הארץ שהם הם הבסיס להצלחה הזאת. בסוף הם העין המקצועית הראשונה שמקבלת את הילדים והילדות בתחילת הדרך, תנו להם את הכלים להצליח, תגדילו את התמיכה בקצפת שנמצאת למעלה ובין לבין כשנחזור להיות ככל העמים, להמשיך להביא הנה אירועים בין לאומיים וכך גם המסורת תימשך. בסופו של דבר, עם הצלחות קשה מאד להתווכח, וכמה כאלו כבר יש לנו? והצלחות כידוע, עולות הרבה כסף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו