רוב האנשים יגידו שהבייסבול כספורט וליגת ה־MLB בפרט כאילו נלקחו מזמן אחר. מעולם אחר, מיושן ולא מעודכן. משעמם וכלל לא קשור לעידן שאנחנו חיים בו. יהיה קשה לטעון נגד זה. כי במובנים רבים, כולל כמה מרכזיים במיוחד, זה נכון. ההמחשה הטובה ביותר לכך היא, כמובן, הרייטינג בטלוויזיה. הוא משתקף באופן החד ביותר בנתוני ה"וורלד סיריס" (סדרת הגמר).
מפגינים מנסים לפרוץ למשחק של נבחרת הנוער בנורבגיה | רשת X
בין 1973 ל־1992 ממוצע הצופים נע בין 24 ל־44 מליון, וירד מ־30 מיליון רק חמש פעמים לאורך כל התקופה הזו. בערך במחצית מהשנים, סדרת הגמר נכנסה לטופ 10 של משדרי הטלוויזיה הכי נצפים בארה"ב באותה שנה. אבל בעשר השנים שבין 1995 ל־2004 הממוצע נע בין 18 ל־29 מיליון צופים בכל שנה.
מאז, ב־19 עונות, הממוצע עבר את ה־20 מיליון רק פעם אחת, עם ממוצע רב־שנתי של 14.8 מיליון. ומה עם מספר הפעמים שמשדר הטלוויזיה של הוורלד סיריס נכנס לטופ 10 בארה"ב בשנה מסויימת מאז? ובכן, זה קרה לאחרונה ב־1991, עם מיקום ממוצע של 40 ב־20 השנים האחרונות. אפילו ביחס לצניחות שחוו שלל מוסדות טלוויזיונים או ענפי ספורט אחרים בעידן הדיגיטלי והסטרימינג, מה שקרה לבייסבול הוא בגדול חסר אח ורע.
זה קרה כי בניגוד אולי למוצרים טלוויזיוניים אחרים, שיכולים להסביר את מרבית הירידה ברייטינג הטלוויזיוני המסורתי שלהם בכך שהאופן בו נצרכים תכנים שכאלה השתנה, משחק הבייסבול עצמו לא יכול להאשים רק את ה"איך", אלא חייב להתמודד גם עם ה"מה" וה"מי". כאן טמון החלק המרכזי של הבעיה.
מצד אחד, ה"מה": משחק איטי, ארוך, עם מעט רגעי התעלות ואתלטיות שלא עוברת מסך ספורט, שגם אוהדיו יודו שהשיעמום הוא חלק מהקטע שלו. מצד שני, ה"מי": דורות צעירים שגדלו עם סמארטפונים ביד, סושיאל מדיה, סרטונים קצרים שמתחלפים במהירות. דורות עם אפס עניין בלצפות במשהו רק כי הוא משודר עכשיו, ועם כל היכולת שבעולם למצוא את מה שהם רוצים אונליין ולפי דרישה. ובעיקר, דורות עם קשב וריכוז שחייבים ריגוש בכל 2 או 3 שניות, אחרת הם מחפשים את הדבר הבא. זה שילוב קטלני עבור הבייסבול כמוצר טלוויזיוני.
נוסף על כך, כאילו בכוונה כדי להקשות על עצמם יותר ב־MLB, בדורות האחרונים המשחק עצמו התארך. בדיוק ההפך ממה שאמור היה לקרות. משנות ה־50 ועד אמצע שנות ה־80, משחק בייסבול ממוצע ארך כשעתיים וחצי. אח״כ הוא טיפס ל־2:45 והמשיך בהדרגה עד שחצה אחרי 2012 את קו שלוש השעות. טירוף.
רק בשנתיים האחרונות הליגה הטמיעה כמה שינויים, שבראשם מקבילה שלהם ל"שעון התקפה" בכדורסל (שמגביל את הזמן שהפיצ'ר יכול לקחת בין זריקה לזריקה), מה שבאמת הוביל לשיפור. גם הרייטינג הכללי השתפר מעט (לא בסדרת הגמר), וגם זמן המשחק הממוצע ירד דרמטית ל־2:42 שעות.
אבל הטבע של המשחק לא השתנה, ובניגוד למה שפרנסי ה־NBA עשו למשחק הכדורסל ב־25-20 השנים האחרונות, זה של הבייסבול גם לא הולך להשתנות. הוא היה איטי, ארוך ומשעמם. והוא יישאר איטי. ארוך. ומשעמם. זה לא קורה כי מנהלי הענף הם חבורת שמרנים חסרי מעוף, ולא כי מדובר בספורט מאובן שקפא תחת הנטל של היסטוריה כתובה ומתועדת ונחגגת, שהולכת אחורה עד עמוק אל המאה ה־19. הסיבה לקיפאון היא אחרת לגמרי, שאולי תפתיע אתכם: בגלל שזה מדפיס כסף.
בזמן שהמנהלים "החדשניים" וה"אמיצים" של ה־NBA, למשל, הפכו את עורו של הספורט שלהם כדי להגביר הכנסות, על הדרך גם ראו את הרייטינג נופל וגם רגילים שבערך שליש מקבוצות הליגה הן עסקים שמפסידים כסף - ה־MLB וכמעט כל 30 מועדוניו הם עסקים בריאים, צומחים ורווחיים. שנה אחרי שנה. הם פשוט לא צריכים שכל המדינה תשב מול הטלוויזיה ותצפה במשחקים כדי לעשות את זה.
במקום להנמיך את המכנה המשותף ולרדוף אחרי ההמונים, הבייסבול שורד גם בעידן הכי תחרותי בתולדות עסקי הספורט והתרבות, דווקא בזכות זה שהוא לא הממתק הכי עמוס סוכר או הצעצוע הכי נוצץ. במקום להפוך אותו לתחרות הום־ראנים, מנהלי הליגה - שמפגינים כבר שנים ארוכות גמישות וחדשנות עסקית - הגבירו את הכוח שלו כמוצר מקומי ומשפחתי. חוזי שידור מקומיים חזקים, הצלחה כבירה של שירותי הסטרימינג, וממוצע קהל יציב של 30 אלף למשחק הם העמודים עליהם עומד עסק מוצלח מאוד. שלא מתכחש לזה שהוא משעמם.
רק שיהיה ברור - ממוצע של כ־30 אלף צופים במשחק שווה למקום ה־6-5 מבין כל ליגות הספורט המקצועניות בעולם, צמוד ל'סרייה אה' ול'לה ליגה', והרבה לפני ה־NBA (או כל משחק אחר שמשוחק באולמות ולא באצטדיונים). וזה ממוצע שמחזיק מעמד על פני ליגה עם 162 משחקי עונה רגילה!
החווייה של לאהוד את הקבוצה המקומית שלך ולהפוך את ההליכה למשחק עם חברים או משפחה לסוג של פיקניק, היא עדיין משהו שאמריקנים עושים למעלה מ־70 מליון פעמים בשנה (לא כולל פלייאוף). וזה מתוך ידיעה שלא הולך להיות שם טירוף כמו בהופעה של טיילור סוויפט ובלי להעביר עוד ועוד חוקים שעוזרים להתקפות. אדרבא, זה בזכות זה.
בעצם, בעידן של סקרולינג אינסופי ותמונות בפוטושופ או AI, אולי אין דבר יותר חדשני מאשר להיות פשוט אתה. גם - בייחוד - אם אתה משעמם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו