מעטים יודעים על הקשר של "הפנתרים השחורים" לספורט המקומי, ועל החשיבות שראו המנהיגים של החבורה, בראשותו של צ'רלי ביטון שהלך שלשום לעולמו, לענף הסיף המקומי ועל האופן שבו הגדיר אותם מחדש בהרבה מאוד מובנים.
ענף הסיף הגיע לישראל מהונגריה. ההונגרים היו מעצמת סיף, והיהודים היו שליטי הענף. לכן היה זה טבעי שאת המורשת של הענף ואת יסודו מחדש בישראל ייקחו תחת חסותם ההונגרים.
העולים החדשים מהונגריה חיפשו כמובן להרחיב את הענף שלהם ולהפוך אותו לפופולרי גם בישראל, הם ניסו להסביר לכל מי שרצה לשמוע שמדובר ביותר מרק דו־קרב עם חרבות.
ב־1971 החל להתגלגל הרעיון שלפיו אנשי "הפנתרים", שכבר הבעירו עד אז את המדינה, ייכנסו לעולם הסיף. הרי כבר בהונגריה שימש הספורט האצילי הזה ככלי לשינוי חברתי עבור יהודים, אז למה שלא יפעל אותה פעולה גם בישראל עבור האוכלוסיות החלשות בה? ביטון וחבריו התלהבו עד מאוד מהאפשרות "להביא ספורט אריסטוקרטי לילדי הפריפריה" - ובכך למעשה השתנו פניו של ענף הסיף לנצח בישראל.
מועדוני הסיף הגדולים נפתחו כולם בפריפריה בצפון ובדרום: מבירנית, דרך עכו, מעלות־תרשיחא ואשקלון. למעשה, כאשר מסתכלים כיום על המקומות שבהם הסיף הישראלי פורח ומחזיק מעמד, ניתן לראות אותם מועדונים בדיוק שהוקמו עוד בימים ההם.
המסר: כל אחד יכול להיות אציל
משפחת חתואל, לדוגמה, המשפחה המפורסמת ביותר בתולדות הסיף הישראלי מהעיר עכו, היא תוצר של אותו שיתוף פעולה בין הפריפריה לבין ראשי איגוד הסיף. המסר אז היה ברור: "כל אחד יכול להיות אציל", ובמשך ארבע שנים שינו ולו לרגע המאמנים את המסלול של "הפנתרים השחורים" ונערי הפריפריה.
בספרו "ספורט בהגירה" (הוצאת רסלינג) מתאר המחבר ואיש הסיף אודי כרמי את ההשפעה האדירה של הפרויקט שהסתיים כאמור ב־1975: "הקורס היה חוויה חד־פעמית, בלתי נשכחת", נזכר יהודה אלבז, פעיל "הפנתרים השחורים". "הסיף השפיע על הנפש, פתח לנו את החשיבה. חבל שלא למדנו סיף מילדות. אולי היינו מפקדים בצבא, אולי חכמים יותר, טובים יותר".
הנוער הסורר לכאורה קיבל את כל מבוקשו בענף הסיף המקומי, וחברי "הפנתרים" המשיכו לפתוח מועדונים בירושלים לדוגמה גם אחרי שהפרויקט עצמו התפרק לחלוטין במהלך השנים.
כשנשאלו לאחר שנים מי היה המאמן המועדף עליהם, דיברו "הפנתרים" על אנדריי שפיצר, שאותו הגדירו כ"אמן החרב". הם התאהבו במדריך עם המבטא המוזר, הכחוש למראה והממושקף. שפיצר, כזכור, יצא לייצג את ישראל במשחקים האולימפיים במינכן 1972, ונרצח יחד עם עוד עשרה ספורטאים אולימפיים.
