מאז המשחקים האולימפיים באתונה 2004 אף מתאבק ישראלי לא הצליח להעפיל למשחקים האולימפיים. אמנם הענף זכה לייצוג בריו 2016, עם השתתפותה של אילנה קרטיש, אך אצל הגברים, שידעו ימים יפים עם אלוף העולם לשעבר גוצ'ה ציציאשווילי, לא הצליחו לשחזר את ההישג ולהגיע למעמד של אירוע הספורט הגדול בתבל.
מי שמנסה בימים אלה לתקן את המצב הוא יצחק (מלקאמו) פטנה בן ה־19 שהחל להתאמן בהיאבקות כבר בגיל 12. בעקבות אחיו הגדול יעקב, שהיה אלוף ישראל לבוגרים, יצחק נסחף לתחום יחד עם האח הקטן משה.
השלושה הגיעו להתאמן במועדון "קידום היאבקות", ליד ביתם בעיר רחובות. הם הצליחו להגיע להישגים מרשימים ברמה הארצית, ויצחק אף הצליח לפרוץ את גבולות המדינה ולהביא תוצאות מרשימות בתחרויות בחו"ל. ב־2019 הוא רשם את ההישג המשמעותי הראשון שלו, כשזכה בפולין במדליית הארד באליפות אירופה עד גיל 15, ובשנה שעברה השתתף עם ספורטאים בוגרים ממנו באליפות אירופה עד גיל 23 וסיים במקום השביעי.
באותה שנה עלה על הפודיום באליפות אירופה לנוער, עם מדליית הארד באיטליה, וחתם את השנה כשחזר לאליפות עד גיל 23 - והפעם יצא עם מדליית הארד על צווארו. השנה, באותה התחרות, שנערכה הפעם ברומניה, זכה במדליית הכסף.
פטנה, המתחרה בסגנון יווני־רומי במשקל עד 60 ק"ג, יעלה היום להתמודד גם באליפות העולם לבוגרים שתתקיים בבלגרד שבסרביה. המטרה שלו, בהופעת הבכורה במעמד זה, תהיה כפולה - גם להתקדם כמה שיותר בתחרות וגם להשיג את הכרטיס לפריז 2024.
"אני רק בתחילת הדרך שלי, יש לי עוד הרבה מה להתאמן ולהגיע להישגים", מספר פטנה בראיון ל"ישראל היום". "אני אוהב את הענף הזה מרגע שהגעתי אליו. אחרי המדליה הראשונה פשוט נפתרה לי איזו מגבלה בראש. הבנתי שאם השגתי את אותה מדליה, אין סיבה שלא אשיג את המדליות האחרות ולכן המשכתי לעבוד קשה".
ועדיין היתה תקופה של שנתיים ללא הישגים.
"זאת היתה תקופה קשה, עם הרבה הפרעות מכל מיני סיבות כמו הקורונה, אבל לא הרמתי ידיים, זה לא היה באופציות שלי. אי אפשר היה להתאמן עם מגע פיזי וזה היה נורא קשה, אבל הצלחנו להתגבר".
איך הרגשת על הפודיום?
"זה היה מטורף, כי ידעתי שזאת המדליה הראשונה. באותו רגע הפנמתי שאני רוצה להיות מתאבק. ידעתי שאצטרך להקריב הרבה, אבל זה בסוף ישתלם כשאביא מדליות באליפויות עולם ואירופה. ראיתי את קרטיש בריו והבנתי שאם אני רוצה להגיע להישג כזה אני צריך להיכנס לזה עד הסוף".
איזו הקרבה זה דרש ממך?
"אם זה לא לצאת לבלות, או להסתובב עם חברים, ואפילו לשחק כדורגל בשכונה זה בעייתי. אבל ידעתי שאצטרך להמשיך להשקיע את כל האנרגיה בהיאבקות, וראיתי את זה נושא פירות. עד היום אומרים לי שאני מאבד מהילדות שלי. אני משתדל כן לצאת מדי פעם, אבל זה לא אותו דבר, כי ברגע הזה אני יודע שאני יכול להתאמן ולהיות יותר טוב. זה מה שהחלטתי - ואני אלך עד הסוף".
יש דברים שחסרים לך?
"גדלנו במועדון ברחובות אצל המאמן לב צימקינד ולא היה חסר כלום. זה מקום שמשנה את הבן אדם לטובה, מוציא אותו לחיים יותר איכותיים עם כלים. כל מי שעבר במועדון הזה הפך לבן אדם אחר. היה לי אופי אחר לפני שנכנסתי לשם, נהייתי בן אדם הרבה יותר טוב, ואני רואה את זה גם אצל האחים שלי. זה מקום שביגר אותי. קיבלתי שם מתנה עם ערכים לחיים, גם כלכלית, גם רגשית".
והמשפחה נותנת גב?
"המשפחה פחות מגיעה לתחרויות, אבל הם כן מעודדים ועוקבים מהבית. בהתחלה הם לא היו בעד זה ששלושתנו נהיה בהיאבקות, לא האמינו שאפשר לעשות מזה קריירה, כי הם ראו שנסענו להרבה אליפויות ולא הבאנו מדליות. הם אמרו, 'אולי תעזוב את זה, אתה מבזבז את הזמן שלך, תשקיע יותר זמן בלימודים', אבל ברוך ה', היום הם חושבים אחרת ויותר אופטימיים ומאמינים".
אליפות עולם ראשונה לבוגרים. יש התרגשות?
"כן, בטח, זו רמה אחרת לגמרי, עולם אחר. מגיעים לשם המתאבקים הכי טובים. הם מתאמנים פעמיים-שלוש ביום בשגרה, ולי אין את זה, כי יש לי גם צבא ולימודים ולא יכולתי להתרכז רק בהיאבקות. עכשיו אני כולי בתוך זה. הגעתי לאליפות עולם מיוחדת, שניתן להשיג דרכה כרטיס לפריז לאולימפיאדה".
יש מסר שאתה רוצה להעביר?
"אני רוצה שכולם יידעו שיש לנו ענף מאוד מיוחד, צריך לבוא ולנסות. לא משנה באיזה מצב רוח תגיע, איזה יום עבר עליך - ברגע שתעלה על המזרן ותזיע באימון, אתה תצא בנאדם מסופק ומאושר. זה ספורט שתורם לך בהיבט הבריאותי, בונה אותך כבן אדם ומכין אותך לחיים".
אתה חולם כבר על האולימפיאדה?
"כן, ברור, זאת המטרה הכי גדולה שלי. שמעתי הרבה סיפורים על האולימפיאדה. ביום־יום חשוב לעבוד קשה, אבל לפני תחרויות אני חושב על האולימפיאדה – מזכיר לעצמי למה אני פה ושזו הדרך - מטרה קטנה לפני המטרה הגדולה".
