אנשים נוהגים לחשוב שהסיפור של טום בריידי הוא איזו אגדה מושלמת. שהקריירה שלו - לפחות שני העשורים מנפצי השיאים וקובעי השיאים - שבילה מאז שנת 2000 בניו אינגלנד פטריוטס תחת מאמן העל ביל בליצ'יק - ראויה לסיום קסום. סטייל הקליעה האחרונה וסוגרת האליפות של מייקל ג'ורדן במדי שיקגו בולס.
ולמה שלא יחשבו כך? יש לו שם שמצלצל כל כך מושלם באמריקניותו, ומראה כל כך מושלם בקוורטרבקיותו, שזה מדהים שהוא לא עוצב על ידי צוות פרסום משדרות מדיסון. יש לו 9 הופעות בסופרבול, יותר משכל שחקן אי פעם השיג או מסוגל לחשוב שמישהו ישיג, שלא לדבר על 6 זכיות בסופרבול - יותר מכל מועדון אחר בהיסטוריה. זה כמו ששחקן אן.בי.אי אחד יזכה ב־18 אליפויות.
אבל זה רחוק מלהיות נכון. אמנם דבק בו הכינוי "גולדן בוי", שמרמז כאילו קיבל הכל על מגש מוזהב, אבל האמת היא שהוא מעט יותר כריסטיאנו רונאלדו מאשר לאו מסי. כלומר, במאזן בין כישרון טבעי לבין אימונים, TB12 הוא פריק של הכנה ועבודת פרך יותר מאשר הוא הכי מוכשר, גדול, מהיר או חזק. והוא גם מעורר יותר אנטגוניזם מאשר חיבה.
קצת כמו פרנק זאפה או טים דאנקן וגרג פופוביץ' - שילוב כוכב־מאמן סופר מוצלח אחר שאינספור פעמים הושווה לזה של בריידי־בליצ'יק - הרי שגאונים שנמצאים בצמרת המון זמן, וכל הזמן מנסים הכי חזק שאפשר, בסופו של דבר יצברו לאורך הקריירה שלהם גם לא מעט עליות וירידות, פשלות, כישלונות, כתמים ומבקרים.
לבריידי לא חסרים כאלה. הוא היה צריך להיאבק כדי להפוך בכלל ל־QB הפותח בקולג'. לאחר מכן, כידוע, נבחר רק 199 בדראפט כשלא פחות מ־6 קוורטרבקים נלקחו לפניו בדראפט 2000. גם בפטס הוא היה צריך לחכות לפציעה של הכוכב הפותח כדי לקבל צ'אנס להוביל את הקבוצה. ואמנם ב־6 העונות הראשונות שלו זכה ב־3 אליפויות, אבל היה לכל יותר הקובי ברייאנט בסיפור שבו המאמן וההגנה היו השאקיל אוניל.
בריידי מוריד את הככפות. זה לא נגמר, זה רק הסוף // צילום: אי.פי
הצד האפל של הקריירה
גם כשסוף־סוף הפך ל־QB־על וריסק שלל שיאים, עונה מושלמת (0:16) ב־2007 נגמרה בהפסד מביך מאוד בסופרבול לניו יורק ג'ייאנטס - יותר דומה להפסד של גולדן סטייט לקליבלנד בגמר 2016 אחרי עונת ה־9:73 ההיסטורית שלה. כלומר, לא בצד הנכון של איזה סיפור סינדרלה. בין האליפות השלישית לרביעית שלו הוא העביר 9 עונות של לא מעט הפסדי פלייאוף מאכזבים ליריבות הכי גדולות שלו - ניו יורק ג'טס וג'ייאנטס (לאלו, בשני סופרבולים), בולטימור האנטי־תזה שלו, דנבר של יריבו פייטון מאנינג. בין 2006 ל־2013 בריידי ובליצ'יק הפסידו ביחד 8 מ־16 משחקי פלייאוף.
אלא שהוא לא הסתפק רק בהפסדים "רגילים". כי כמעט על כל סופרבול שניצח, אפשר למצוא גם סקנדל שבריידי והפטס היו מעורבים בו, רבים בהקשרים של רמאויות כאלה ואחרות. הם צברו יותר שונאים מאוהדים, וכל שבריר ספק לגבי כשרות מעשיהם, גם אם מעוות או מנופח, הפך לחגיגת שיימינג לאומית.
אז בלילה בין שבת לראשון, כשהוא כבר בן 42 ואחרי עונה בינונית מאוד, היתה זו דווקא מסירה שלו שנחטפה בשניות הסיום והבטיחה הפסד ביתי והדחה מהפלייאוף - שלדעת רבים יכולה בהחלט להיות הסוף של שושלת בריידי־בליצ'יק. דווקא אחרי כל כך הרבה הצלחות וכישלונות, מול מאמן שהיה פעם חבר לקבוצה ובכדור שנחטף על ידי עוד אקס־פטריוטס, כשברקע שוב דיווחים על עונש שניו אינגלנד הולכת לחטוף בגלל עוד איזושהי רמאות - הסיום השבור הזה תפור לקריירה שממש לא היתה מושלמת או חלקה.
כי או שאתה מת גיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל, אומר "טו פייס" בבאטמן. כתבנו את זה פה בעבר על טייגר וודס, שהצליח לשנות את הגזירה הזו. "טום־טריפיק" ("טום הנפלא") כבר לא יספיק - הוא לגמרי שיחק מספיק זמן וניצח מספיק יריבים וחטף מספיק מכות ונקשר למספיק שערוריות לאורך מספיק שנים כדי להפוך לנבל־העל של הליגה.
ואם באמת ככה זה נגמר, הפרק שלו בפטריוטס, כשכל הליגה צוהלת נוכח נפילת הרודן, הוא כבר לא יוכל לתקן. ומה יותר מתאים מזה? העולם זקוק גם לקצת רשעים שמפסידים. אפילו אם זה רק בספורט.
