מאור מליקסון בראיון ל"ישראל היום": "הוחלט בשבילי מתי לפרוש, בכל זאת כמעט נהרגתי"

באוגוסט 2023, כשנה וחצי אחרי שמונה להיות עוזר המאמן בהפועל באר שבע, מאור מליקסון הודיע בדמעות על פרישה מהתפקיד. מאז הוא לא הצליח למצוא את כוחות הנפש להגיע ולראות מהיציע את קבוצתו האהובה.

"כשהפועל באר שבע העפילה לגמר הגביע בעונה שעברה, החלטתי שאני בא. עליתי על האוטו ויצאתי לכיוון בלומפילד. אבל כשכמעט הגעתי קיבלתי לפתע התקף חרדה. הסתובבתי וחזרתי הביתה", הוא מספר בראיון מיוחד ל"ישראל היום".

שנה וחצי אחרי שעזבת את הכדורגל, איך נראים החיים שלך? מה השתנה?

"הכל השתנה. הייתי רגיל לאימונים ומשחקים מגיל 6. פתאום אתה קם בבוקר וזה כבר לא הכל סביב הכדור. אתה גם לא יכול להגיע הביתה ולהגיד לאישה שאתה חייב לישון צהריים. איזה תירוץ אני אתן לה? שישבתי עם נדב בבית קפה? זה לא קל, כי חסרה המשמעות.

"אחרי הפרישה לא היה בעצם כלום, וזה ככה גם עכשיו. אז כן, כתבתי ספרים, אני עושה הרצאות, פודקאסטים, אבל אין לי שמץ של מושג מה אעשה כשאהיה גדול. הבעיה היא שאתה אף פעם לא תצליח להגיע לאותה רמת ריגוש שהיתה לך ככדורגלן. בפודקאסט 'הפודיום' אצל אורן יוסיפוביץ יש לי חופש פעולה, אני מדבר על כדורגל ואני מאוד אוהב את זה, אבל שום דבר לא משתווה ללשחק כדורגל. שום דבר.

"נכון, יש ריגושים אחרים בחיים, יש משפחה, אבל זה לא אותו דבר. אני חושב גם שלהרבה אנשים קשה לקבל את זה. מה אתה עכשיו? לא יודע, קצת מזה וקצת מזה. בסך הכל אני במקום טוב בחיים, אבל הייתי רוצה למצוא משהו שיהיה מאוד משמעותי עבורי.

"קיבלתי המון הצעות אטרקטיביות, מתקשורת הספורט, מהכדורגל, אבל אני לא מרגיש שמצאתי את הדבר שהכי עושה לי את זה, אז סירבתי. לא מאשים אף אחד, אבל אני עדיין לא סגור על עצמי. בתקופה האחרונה אני כותב סדרה לטלוויזיה יחד עם ירון ארזי. היא קשורה לכדורגל ומשתמשת באותה שפה הומוריסטית כמו בספרים".

היו לך בעצם שתי פרישות, אחת ממשחק פעיל, לפני חמש שנים, ובפעם השנייה אחרי שהיית העוזר של ברדה. איזו פרישה היתה יותר קשה?

"הכי קשה היה לפרוש ממשחק פעיל. כששואלים אותי למה אני הכי מתגעגע, זה לשחק כדורגל. זה מה שהכי אהבתי לעשות. הייתי בן 35, הרגשתי שאני בכושר טוב, ראיתי את עצמי משחק עוד 4-3 שנים, אולי בבאר שבע ואולי במקום אחר.

"זה מצחיק להגיד שגם אני וגם אליניב התמזל מזלנו שלא אנחנו החלטנו לפרוש. זה הוחלט בשבילנו. נכון, כמעט נהרגתי, אבל מצד שני לא הגעתי למצב שאני אומר לעצמי שזה נגמר".

כמה זמן לקח לך להבין ולעכל שאתה כבר לא שחקן?

"במשך כמה שנים לא באמת הבנתי את זה. פעמיים כמעט שחזרתי מהפרישה. כי בתור עוזר מאמן הייתי מתאמן עם כולם. הייתי מוציא מישהו מהאימון רק כדי שיהיה מספר אי זוגי ואוכל לשחק. האמת היא שרק היום, חמש שנים אחרי, אני מבין. היום אני יודע שגם אם היה קורה משהו והייתי מאוד רוצה - אני כבר לא יכול. וזה מבאס".

עד כמה שני הספרים שכתבת שינו לך את החיים?

"הספרים האלו גילו להרבה אנשים דברים שהם לא ידעו על הכדורגל, את ההומור שקיים בעולם הזה. ועכשיו יש לך את עמרי קנדה ואיתי שכטר ואבי ריקן וגילי ורמוט, שממשיכים בקו שאני התחלתי. אחרי הספר הראשון קיבלתי מאות אם לא אלפי הודעות. 'לא ידענו שאתה כזה', ו'הכדורגל זה לא מה שחשבנו'. פתאום אפשר היה לצחוק על עצמנו.

"כשהוצאתי את הספר הראשון מאוד פחדתי. כי זה לא היה מקובל לספר על איזה קטע שהיה לך בקזינו, או על ההוא ששלח הודעה בטעות למאמן. אלו סיפורים שהם מאוד שכונתיים. ואז סימון טטרו, שערך את הספר, שיכנע אותי. הוא אמר לי - 'מאור, מה כבר יכול להיות? אתה לא פוגע באף אחד, אתה מסתלבט על עצמך'. אני מאוד שמח שבסוף החלטתי ללכת על זה.

"כשהייתי שחקן, אנשים היו מזהים אותי מהכדורגל. עכשיו אני מסתובב בתל אביב, ואנשים עוצרים אותי ואומרים: 'מליקסון, אין לי מושג בכדורגל, אבל הספר שלך מדהים'. אני הולך ברחוב ואנשים מזהים אותי מ'הפודיום'. כאילו לא שיחקתי כדורגל בחיים".

"לא יכול להיות אובייקטיבי"

עד כמה תקשורת מעניינת אותך?

"מאוד קשה לי לבקר, כי אני מכיר את הצד השני, ולכן אני לא תמיד אומר את כל מה שאני רוצה. ברח לי פעמיים או שלוש, הצטערתי ואפילו שלחתי הודעה למי שזה היה עליו. אני מנסה לשמור על הכבוד של כולם".

בפודקאסט אתה לא מסתיר את אהדתך להפועל באר שבע ויש הרגשה כאילו אתה הסנגור שלה בתקשורת ה"תל־אביבית", שבה היא לכאורה לא מקבלת את הכבוד המגיע לה.

"אני לא מתבייש באהדתי ובקשר שלי לבאר שבע. כולם יודעים את זה, אבל יש בכך גם אספקט הומוריסטי. אני מודה שלא אבקר את באר שבע עד הסוף, כי זה מקום שהיה הבית שלי מעל עשור. אם הם ישחקו לא טוב אני אגיד כמובן, אבל אני לא יכול להיות אובייקטיבי, זה חלק מהעניין וצריך לקבל את זה.

"כשאלונה החליטה שברדה לא ממשיך ומינתה את רן קוז'וך, זו היתה סיטואציה מאוד בעייתית מבחינתי. כי אליניב הוא יותר מחבר, הוא אח. והוא גם מאמן אדיר. ולמרות זאת, כשקוז'וך הגיע הייתי בין הראשונים להגן עליו, כי מבחינה מקצועית הוא מאמן מצוין. ואין לזה קשר למה שאני חושב על אליניב ועל הפרידה ממנו. כי מה קוז'וך אשם בזה שאליניב, שהוא אח שלי, פוטר? הרי בסוף מישהו צריך לאמן את הקבוצה.

"זו אחת הסיבות לכך שאני לא נמצא במקומות האלה כפרשן, אבל אם יום אחד זה יקרה, אשאר אותו מאור. לא תהיה ביקורת נוקבת מצידי על הקבוצה. ואם לא יקבלו את זה, אז הכל בסדר. דרך אגב - באנגליה, למשל, יש פרשנים בכירים שמזוהים עם הקבוצות שהם שיחקו בהן, כמו ג'יימי קראגר שהוא אוהד ליברפול שרוף, וגארי נוויל אקס מנצ'סטר יונייטד. חלק מהקסם שלהם זה שהם לא אובייקטיביים.

"אני חושב שאוהדים של קבוצות אחרות מעריכים את זה. מה עדיף, שאשב שם ואומר שאני לא אוהד אף אחד? זה מה יש, זו החבילה. לכן אני מאוד אוהב את 'הפודיום', כי מקבלים אותי כמו שאני. וההטרלות ההדדיות הן חלק מהמשחק".

שמתי לב שאתה עכבר של נתונים סטטיסטיים, אתה מביא נתונים שפרשנים ותיקים לא מצליחים להביא.

"אני פרפקציוניסט מתוך פחד, מבהלה. כי אני תמיד בטוח שמישהו ישאל אותי את השאלה היחידה שאין לי תשובה עליה, על השחקן היחיד שאני לא יודע עליו כלום. זה מגיע למצב שאני מכין נתונים על שחקנים שבכלל לא נמצאים בסגל".

החלק השני של הראיון עם מאור מליקסון יפורסם מחר.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות