נתחיל מהסוף, תמיד כיף לנצח את בית"ר, בליגה, בגביע הטוטו, או אפילו באליפות באולינג לגיל הזהב. הפרפרים האלה בבטן, ההתרגשות, אפילו אם שתי הקבוצות נמצאות על הקרשים ובתחתית הליגה - המשחק תמיד מלא בצבע ואווירה מטורפת ביציעים.
אבל אתמול בערב החליטו שלא. שוב משחק ללא קהל. לפעמים אני חושב שהענישה המגוחכת שפוגעת בכדורגל הישראלי, רק מחכה למשחקים כאלה.
פתאום קלטתי שכל שבוע אני מתלונן על משהו אחר, אבל לא בטוח שהבעיה נעוצה בי. פעם זה אלימות של שוטרים, פעם ענישה קולקטיבית שלא קשורה למציאות, שעות וימים לא הגיוניים של משחקים או מחירים הזויים למשחק בקריית שמונה, עד לרמה שאתה מתחיל לתהות אם לא קנית כרטיס לגמר ליגת האלופות.
היה מזעזע לראות את הקבוצות עולות על המגרש, כשבמקום הטירוף, התפאורות והצבע ביציעים, יש שקט. מין שקט כזה שפשוט מוציא את כל הרגש שעוד נשאר במשחק כזה. במקום אווירה של משחק בין שתי יריבות ענקיות, מלאות בהיסטוריה וסיפורים שגדלתי עליהם כאוהד כדורגל, קיבלתי אווירה של משחק בין הפועל חדרה לנס ציונה. בגביע הטוטו.
מין שקט כזה שבעיניי אין לו מקום בכדורגל הישראלי. הכדורגל משוחק בשביל הקהל, אבל אצלנו זה תמיד מרגיש שמקבלי ההחלטות כאן כבר מזמן שכחו את זה. בין כל השקט והתסכול (והאווירה של מחנה אימון בפולין), היה גם כדורגל. אני באמת לא זוכר משחק עם כל כך הרבה אקסים בין הקבוצות כאילו מדובר בהיסטוריה הזוגית של אוהד בוזגלו.
היה מוזר לראות את דוד קלטינס לובש אדום כשמולו שי אייזן עם המנורה על החזה, אבל זה עבר לי עם הגול העצמי בדקות הסיום. הפועל פתחה טוב, ניסתה ללחוץ ואפילו הבקיעה ראשונה, ונדמה שאלן אוז'בולט שנלחמו עליו כל כך הרבה בקיץ מתחיל לספק מספרים. מיד אחרי הגול הפועל פשוט הפסיקה לשחק. כל כדור עומק פשוט חתך את כל ההגנה שלנו אבל בית"ר התעקשה להחמיץ למזלנו. אני נוטה לפעמים להגזמות, אבל באמת חושב שעצם העובדה שירדנו בשוויון במחצית זה נס בסדר הגודל של קריעת ים סוף.
אני חייב להודות שאני לא מצליח להבין את דראפיץ', לא את הרוטציה, לא את ההרכב ולא את החילופים. הוא שרף את אל ים כאילו הוא חמץ בפסח, גונזאלס קופץ מההרכב לספסל ליציע כאילו הוא במשחק ים-יבשה ובעיקר מרגיש שאין שיטה או תבנית משחק. מצד שני, דראפיץ' מצליח ממש ללקט נקודות בלי באמת לשחק כדורגל. איכשהו עם קצת ניב זריהן והרבה שי אייזן הפועל איכשהו גונבת שער ניצחון ואפילו הצעקות החסרות פרופורציה שניסו לדמות את ההר הגעש שהיה אמור להתפוצץ בגול באותו רגע לא הצליחו להסתיר את הבושה של בלומפילד הריק באותו הרגע.
ארבעה ניצחונות בשישה משחקים, זה מדהים ביחס ליכולת של הפועל מראה על המגרש, ואני עוד עלול להתחיל להאמין שלשחק בלי קהל עושה לשחקנים האלה רק טוב. מפה לשם אנחנו עם הפנים ליום ראשון, וברור שבסמי עופר מול מכבי חיפה רק המזל של דראפיץ' לא יספיק. חייבים לראות משהו אחר.
אגב, אני מתאר לעצמי שיש הרבה מה להסביר לרוכשים הפוטנציאליים שישבו במרומי יציע הכבוד ושתו בירה להנאתם. למשל, שמשטרת ישראל לפעמים עורכת בדיקות ינשוף בכניסה ליציעים, אז שייזהרו להבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו