יום ראשון, יש הפועל היום, איזה כיף. טוב, אולי לא כל כך כיף, אבל צריכים ללכת למשחק.
בדרך כלל אני חוזר מהעבודה, מחליף את החולצה לחולצה אדומה ועולה על האוטובוס לפגוש את החברה מחוץ לאצטדיון. אבל הפעם לא, הפעם מנעו ממני ללכת לאצטדיון ולראות את הקבוצה שלי, עונש הם קראו לזה, ענישה קולקטיבית.
הכדורגל שמשוחק בשביל האוהדים, שבלעדיהם אין לו זכות קיום, ישוחק מול אצטדיון ריק. לא בגלל הקורונה ולא בגלל שמדובר במשחק חוץ של נס ציונה מול קריית שמונה ביום שני ב-19:00 בערב, אלא בגלל שככה החליט בין הדין של ההתאחדות.
האמת, יש תחושה ששכחו שהכדורגל קיים בשביל האוהדים, מזמן הפכנו להיות בתחתית שרשרת המזון. מחירי כרטיסים מופקעים, שעות לא רלוונטיות וימים לא נוחים, שוטרים שנראה שמתייחסים למגרש כדורגל כאל זירת קרב, ומקבלים גיבוי וציפוף שורות יותר מרשים מאיגוד השופטים אחרי עוד שריקה ממוצאת לפנדל. אבל היי, תיכף בשם המלחמה באלימות בספורט האנשים האלה יוכלו לחלק לנו קנסות של 5,000 שקלים.
בדיקות ינשופים בכניסה לאצטדיון, איסור הכנסת ציוד עידוד וכתבי ספורט שקוראים בטלוויזיה לשוטרים להיכנס עם גז מדמיע ואלות ליציע כאילו לפני שבועיים לא עמדנו דקת דומייה לזכר ההרוגים באינדונזיה בדיוק מאותן סיבות.
כן, זה ממש מבאס. ניסיתי לשים את הכל בצד ולהכניס את עצמי לאווירה. הכנתי לי בקבוק קולה שהשארתי פתוח מחוץ למקרר בשביל לקבל את האווירה של המזנון, פרסתי צעיף על הספה וכל פעם שאשתי עברה לידי אמרתי לה סליחה אבל יושבים פה, וחיכיתי לשריקת הפתיחה.
שוב דראפיץ' עם רוטציה הזויה כאילו מדובר בחוג שצריך לשתף את כולם, שחקנים שהיו בהרכב פתאום מחוץ לסגל, שחקנים שלא היו בסגל שלושה משחקים פתאום נכנסים חילוף ראשון.
אני ממש רוצה לכתוב על כדורגל, אבל פשוט לא היה, 90 דקות משעממות ומעצבנות בו זמנית שמזכירות בתחושה ניסיון לקנות כרטיס לדרבי חוץ באתר לאן הקורס. הפועל עם משחק שלישי ללא הפסד אבל במצטבר עם ארבע דקות של ממש כדורגל, כשהאירועים המשמעותיים ביותר במשחקים הללו הם כמובן האלימות המשטרתית כלפי האוהדים מחוץ למגרש. ניצחנו הרבה הודות השופט ומעט הודות למזל (לא שביט).
בשבוע הבא ניסע בלית ברירה לאצטדיון הי"א באשדוד, פשוט שוטרים במחוז דרום הם היחידים שלא זכו בכבוד של להרביץ לנו עדיין.
יאללה הפועל, לפחות לא מתחת לקו האדום.
