פרולוג: קשה לי להסביר במילים כמה אני שמח להתחיל לכתוב את הטור הזה.
חצי שעה אחרי ההשתפכות המי-יודע-כמה על זהבי ושריקת הסיום בסלוניקי, הראש כבר היה במשחק נגד ניס. מה אנחנו צריכים את זה חשבתי לעצמי. עוד פעם לתת את הדם על המגרש נגד יריבה אירופית קשוחה, ו"לזכות" בכותרת הכי בלתי נסבלת בעולם בעיתון של מחרת – "נשארה עם המחמאות"? לא תודה. במקום להתכונן בשקט לליגה, למפגש עם אחמד עאבד ושלומי אזולאי החלוץ, אנחנו תקועים עם צמד משחקים מול קבוצת מיליונרים מהליגה הצרפתית.
הגיע יום המשחק, ואני כבר ממש מתקשה להתרכז. אפילו חולצת המזל שלקחתי איתי בתיק לעבודה התחילה להזיע במהלך היום מהלחץ, והיא עוד הייתה בתיק. בראש הרצתי שוב ושוב את התירוץ הקלאסי "מי רוצה את זה בכלל, רק הליגה מעניינת", וראיתי בעיניי רוחי את עצמי ב-22:00 ממלמל "הגרלה בלתי אפשרית, גאה בבחורים". את הנודניק התורן שמנסה לדחוף את עצמו לענייני כדורגל למרות שאין לו מושג הצלחתי לשכנע שאין לנו סיכוי, שהפעם זה לא עניין של מנחוס הפוך. שהיום, גם מערך סומך-על-איביץ' לא יעזור.
אי אפשר להאשים אותי. סוכני הפאניקה כבר שבועיים מספרים לנו על קבוצה בלתי-עבירה ואיכותית שהתחזקה לאחרונה בשמייכל הבן; בזה שבכל גול שלו מת סלבריטאי אחר (AKA ארון ראמזי); ושבלם באיירן מינכן לשעבר הוא הקפטן של הקבוצה.
כאילו שזה לא מספיק אז כל רגע מגיע דיווח מרגיז אחר לפיו ניס מחדשת את המו"מ עם אדיסון קבאני, מנסה לצרף את מרסלו מריאל מדריד וישנה אופציה שיחיו את מראדונה והוא יפתח בהרכב רק כדי לנצח את מכבי. מה החזירות הזו שלהם? מכבי האריכה חוזה לאופיר דוידזאדה ואמרתי "תודה לאולוהים" (הטעות, כמובן, במקור). גרמו לי לתעב מועדון (נוסף) באירופה, סתם ככה, בגלל כדורגל.
לקראת 18:00 בערב אני מתאפס ונוסע לאזור בלומפילד. האווירה מחוץ לאצטדיון מעורבת, חצי מהאוהדים קוברים אותנו חיים וחצי מאמין בניסים. לרגע חשבתי על קוואס שבטח עוד עומד לו האוכל מארוחת צהריים, ומה לו ולמשחק הזה. בחייאת נו, מה ניס עכשיו?
אבל בקסם של אירופה יש משהו אחר, אתה נכנס למגרש ופתאום הציניות נעלמת ברגע. מיד נמלאתי תקווה, ובתוך תוכי רציתי שנעשה משחק שייצרב בזיכרון, משהו בסגנון משחק הזיעה מול באזל בפלייאוף מוקדמות ליגת האלופות או הקונצרט הלא נורמלי ב-2:4 נגד פרנקפורט באירופית. וקיבלנו, ועוד איך קיבלנו.
עם עליית שחקני מכבי לחימום ניכר שגם הם התרגשו לקראת המשחק – כולם היו אצל הספר. אין אינדיקציה טובה מזו להכנה אופטימלית של הכדורגלן הישראלי.
חצי שעה ראשונה של כדורגל והפאניקה ביציע חוגגת. ניס מציגה כדורגל פשוט נהדר, כל שחקן נראה יותר טכני ופיזי מהשני – ההרגשה שאנחנו משחקים נגד המפלצות מספייס ג'אם. מכבי מתקשה להחזיק כדור ליותר מכמה שניות ודניאל פרץ משאיר אותנו בחיים. באיבוד הכדור הראשון שלהם אי שם בדקה ה-36 וכדי לשבור קצת את המתח הנוראי אחד החברים צעק "הם לא יודעים" וכל שער 8 נקרע מצחוק. בירידה למחצית כולם מעשנים מהלחץ, גם אלו שאינם.
במחצית השנייה סיפור אחר לגמרי. בכל פעם שניס ניסתה להתקרב, שחקני מכבי הצליחו לתסכל אותה עוד קצת. ההרגשה הייתה ששחקני ניס מנסים לדחוף בכוח דלת זכוכית שמודבקת עליה מדבקה "משוך". איביץ' (בעוד) ניהול משחק גאוני משאיר אותנו עם שער נקי ועושה חילופים מנצחים. מהלך אדיר של הצמד היוגוסלבי עושה גול מהסרטים. מסיימים ערב מהחלומות עם תו תקן אירופי.
קיבלתי מס' הודעות השבוע בסגנון "תירגע, נעבור". לכולם הגבתי "גש להיבדק דחוף". אז אני לא יודע מה יקרה בשבוע הבא, אבל פתאום התחלתי להשתכנע (שאולי) זה אפשרי.
קצת מוזר לי בבטן לסיים ככה את הטור, בהשאלה מהיריבה העירונית, אבל – פירקנו אותם 0:1.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו