גילוי נאות: אני ממש מחבב את ערן זהבי, אפילו אוהב אותו. יש משהו כמעט דמיוני במה שעבר על הבחור הזה בקצת יותר מעשר שנים, על ציר רמה"ש־הפועל ת"א־פאלרמו־מכבי ת"א־גוואנגז'ו פינת כשתהיה בן 30 תגיע לירח. אי אפשר שלא להעריך את הדרך, את המסע, את הסיפור ההוליוודי שנולד מכלום ושום דבר, עד הכל ושם דבר.
על פניו, כאילו הכל הלך לו בקלות בקריירה (וזה ממש לא נכון), חוץ מבמקום אחד - הנבחרת. בכל מקום בלט, שלט, הנהיג, השפריץ כריזמה ושינה את דברי ימי ההיסטוריה. גם הדילוג האנרכיסטי שלו בין התל־אביביות, מהפועל למכבי, לא ממש באשמתו, העצים את המיתוס. הוא נגע בכולם, כולל בפואד בדרבי, והוא, שהיה לרגע אויב ספורטיבי, חצה את הכביש והפך לאליל, למגשים החלומות.
עד שזה מגיע לנבחרת. כי המקום הזה הוא המתסכל, המפסיד והכפוי טובה ביותר שיכול להיות לווינר כמו זהבי. להבדיל מאחרים, שלא אומרים מה שהם חושבים, היושרה שלו הביאה אותי להאמין לו אחרי זריקת סרט הקפטן נגד מקדוניה, שהוא פורש מהנבחרת לתמיד. הוא היה במסלול המראה, וערן הבין וגם אמר את מה שאחרים חושבים ולא אומרים - ששום דבר לא ישתנה פה גם בעוד 40 שנה.
ערן זהבי. הבעיה מחמירה כשנפתח על מישהו ברז של כסף שלא מצליח להיסגר // צילום: אודי ציטיאט
אנחנו הישראלים אוהב את המצליחנים עד גבול מסוים. הבעיה מחמירה כשנפתח על מישהו ברז של כסף שלא מצליח להיסגר, ואז אנחנו מתחילים לאהוב אותו פחות ועל הדרך גם מחפשים אותו, בטח אם הקריירה שלו עוברת אל מעבר לים. הקהל שרק לו בוז מול מקדוניה, כי קסמיו בהפועל/מכבי ו־R&F לא פעלו ותסכלו בעיקר אותו.
אבל עכשיו הגיע מחו"ל, כמוהו, אנדראס הרצוג - שגם לו כבר ערפו את הראש לפני שהגיע - ומבחינת ערן זה טיימינג חביב "לפתוח דף חדש", כי מספרים שהנבחרת מעל הכל וכל הג'אז הזה. קפטן הוא כבר לא יהיה. הסרט יהיה של ביברס עד שיפרוש. בנבחרת לא יעשו את הנחת הזאת לאייל ברקוביץ'. אבל לפני זה, כמו שייקה לוי ב"קרקר נגד קרקר" של הגשש, זהבי יידרש להתנצל ולהשפיל את עצמו עוד עשר פעמים עד שיניחו לו. הלו, שמעת? תתנצל, ותגיע, כי מי יודע מה עושים עכשיו.
