פרולוג: סיפור שהיה באמת
ב-1991 הגעתי לאמן את הנוער של הפועל תל אביב, תחת הניהול המקצועי של אריק בראיילובסקי הגדול. שחור הבטיח לי קבוצה טובה, עם אור רוזוביץ' (הבן של פיקו ז"ל), ועידו רוזנבלום (הבן של אדם ברוך ז"ל), שחקן מוכשר ולימים מנחה טלוויזיה מוכשר אפילו יותר. וגם סיפרו שיש איזה ילד גבוה בנערים, אבל הוא עצלן ולא בא לו לשחק יותר, אז ויתרו עליו.
במשחק הראשון שלנו נגד הפועל חולון הופיע מולנו שחקן שמאלי ואתלטי בגובה 2.05, שהתמקם על קשת השלוש, קלע עלינו שבע שלשות ו-30 נקודות, וניצח אותנו במו ידיו. מי זה? שאלתי. "זה השחקן שוויתרתם עליו. קוראים לו יואב ספר".
וכך למדתי שאסי שלם, מנהל מחלקת הנוער בחולון, העביר אליהם את השחקן העצלן והמבואס שלנו, מאגודת האם שלו, בני ברית יפו, תמורת סט טרניניגים וטייפ דאבל קאסט. ורמי הדר, שהיה אז מאמן הנוער ועוזר מאמן הבוגרים בחולון, פירק אותו לגורמים ובנה אותו מחדש כקלעי שלשות משובח ושחקן ברמה אירופאית. וכך הפך ספר, היום איש עסקים מצליח במיאמי, לאחד הקלעים הגדולים שצמחו פה, והגיע עד מכבי תל אביב ונבחרת ישראל. הכל בזכות העין החכמה של אסי שלם, ורמת האימון של רמי הדר.
6-14
במבט אל הסטטיסטיקה של המשחק בין נבחרת ישראל לגרמניה אמש (שישי), שתי הנבחרות היו שוות כמעט בכל הפרמטרים. באחוזי קליעה מהשדה, בריבאונד, אסיסטים, איבודים. רק בקטגוריה של נקודות מהצבע, ישראל קלעה פי 2 מהגרמנים. 36 לעומת 18. על פניו מצוין, בפועל – פה נמצאת הבעיה הגדולה שלה.
למה? כי מה שמשלים את התובנה הם 0:13 של ישראל בזריקות ל-2 נקודות שאינן בצבע, אלא מסביב לרחבת העונשין. הקליעות הקשות ביותר בכדורסל שנותנות רק 2 נקודות. הגרמנים עשו משם 5:8. כלומר הרבה פחות זריקות, אבל באחוזים מצוינים. למה? א. כי הם מבינים ומפנימים שעדיף לזרוק משלוש. ב. כי הם קולעים יותר טוב מכל הטווחים.
וזה מביא אותנו לבעיה המרכזית: מהשלוש ישראל זרקה רק 14 פעמים, והגרמנים 34. אנחנו קלענו 6 מהן, והגרמנים 11. המסקנה העצובה: אין לנו קלעים, ושיטת המשחק השגויה לא מייצרת מספיק מבטים לסל. אז חופרים פנימה, ומפסידים על השלשות. אולי יש לנו יותר כישרון מהסגל הנוכחי של הגרמנים, אבל המטרה בכדורסל היא "פוט דה בול אין דה סל", וכאן אנחנו הרחק מאחור.
איפה הקלעים?
נבחרת ישראל לדורותיה תמיד סבלה מהגנטיקה היהודית. תני כהן מינץ, גבי טייכנר, יניב גרין, היו חריגים בנוף הכדורסל הישראלי. אנחנו אף פעם לא נהיה הגבוהים והחזקים, ולכן לרוב לא נוכל לנצח כשנקלע שש שלשות במשחק.
במקביל להיעדר הגבוהים, אנחנו משופעים בפורוורדים נהדרים שהולכים חזק פנימה, ורובם יודעים גם לקלוע, אבל הם לא קלעים. מרוב חרדת האין גובה ודגש על ללכת לצבע, הפסקנו ללמד קליעה, והפסקנו לראות בקלעי תפקיד חשוב במשחק.
מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, דורון שפע, אבי שילר, אמיר כץ. שחקנים שידעת שאם יש להם מבט פנוי, זה 90% סל. שימו היום את אור גורן על מגרש בלטות, בגיל 65, והוא לא יחטיא משום פינה, גם עם כפכפים. קלעי זה כישרון טהור, משולב בהוויה ואופי.
גיא פניני עדיין משחק בנבחרת בגיל 38, בציפיה שייתן לנו שלשת קלאץ' או שתיים. אבל איפה דור ההמשך? כשסטיב קפלן, מלך הסלים של הליגה חמש עונות רצופות בשנות ה-70, ואחד מעשרת הקלעים הגדולים בהיסטוריה, הציע את עצמו כמאמן קליעה, מחלקות הנוער חשבו שזה מיותר. רק תראו את בנזיג בגובה 2.10 מפגיז משלוש. וזה מה שהזכיר לי את סיפור יואב ספר.
שחרר את הסוסים
תתפלאו, דווקא יש קלעים. הם לא הלכו לאיבוד. הם פשוט לא מקבלים דקות משחק בגלל ריבוי הזרים, שהופכים את הליגה ברובה לליגת קיץ וראן אנד בלאגן. בין עשרת השחקנים המדויקים בליגה משלוש נקודות – תשעה הם ישראלים! ניב משגב מוביל, ואחריו מייקל בריסקר, עמית גרשון, רועי הובר, חואקין שוכמן ואור קורנליוס.
אבל עמית גרשון נעלם בערבות הזרים ירושלים, וגם אדם אריאל נאבק שם על כל דקת משחק. עמית שמחון, אחד הקלעים הטובים בליגה, לא מוזמן אפילו לסגל. טעות גדולה. רפי מנקו הוא היחיד היחיד מהעשירייה הראשונה ששיחק נגד גרמניה, אבל זרק רק פעמיים משלוש. למה? כי יחד עם יכולת קליעה, צריך גם שיטת משחק מתאימה.
נבחרת ישראל חייבת ללחוץ, לרוץ, ולזרוק שלשות כתפיסה! להיות קבוצת קולג' של פיטינו. ההתקפה העומדת שלנו נוראית, עמוסה בכדרורים ופיק אנד רול, ללא משחק מסירות והנעת כדור. הרי אין לנו גבוה משמעותי בצבע. הגרמנים שיחקו הרבה יותר זורם בהתקפה, ולכן הגיעו להרבה יותר מבטים לשלוש. מה שהיה להוכיח.
תסתדרו בשלשות
איך החיים התהפכו על גיא גודס. בתחילת העונה הזו עדיין היה צמוד ליצחק פרי ולתחתית עם מכבי ראשון לציון, והיום הוא בראש הפירמידה, מאמן את נבחרת ישראל והפועל חולון בקמפיינים אירופיים ועולמיים. אבל בשלב הזה של העונה, הוא יהיה חייב להביא את האקסטרא.
כשחקן הוא ידע להביא את זה, אבל כמאמן, עדיין לא הוכיח שיש לו את התוספת שתופסת. לא במכבי תל אביב, לא בראשון לציון, וגם עכשיו בחולון, אמנם הביא אותם לטופ 16, אבל הפסיד בגביע, מפסיד באירופה, והנה הנבחרת מתחילה לגהק. גישה בינונית וסדורה לא תספיק יותר, הוא חייב לצאת מהקופסה ולמצוא משהו חדש.
לרוב גודס מרגיש את המשחק ואת השחקנים, אבל נגד גרמניה גם זה לא עבד לו. הוא נתן למקל יותר מדי דקות שהביאו מינוס 10 נקודות, והשאיר את דוסון על הספסל כל החצי השני. אבל זה רק משני לשיטת המשחק השגויה. יש לנו סגל של 20 שחקנים דומים, אף אחד לא כוכב גדול, כולם יכולים לרוץ ולהחליף בהגנה.
בוודאי שקשה לעשות שינויים כשאין אימונים בכלל, אבל בשביל ללחוץ, לרוץ ולהעיף שלשות לא צריך הרבה אימון, אבל צריך אומץ, וגיבוי מההנהלה. במקרה הזה מאיגוד הכדורסל והאגף המקצועי, בראשות עמוס פרישמן ופיני גרשון. השיטה הזו צריכה להיות מושרשת בכל נבחרות ישראל הצעירות, כי עד שיגדלו כאן גבוהים מוכשרים (חבל מאוד שגבי צ'אצ'אשווילי במשחקו הראשון לא קיבל שנייה), אנחנו תלויים לחלוטין בריצה ובשלשות.
בין איסטנבול לתל אביב
המעבר בין משחקי מכבי תל אביב מבוססת הזרים באירופה למשחקי נבחרת הכחול לבן בארץ הופך להיות קיצוני וקשה להכלה. הפעם עברו רק 16 שעות בין המשחקים, ובהן נאלץ ג'ייק כהן לנחות, להחליף בגדים, לשתות קפה בעמידה וללבוש את הטרנינג של הנבחרת. ושוב אנחנו שואלים את אותן השאלות, והם עונים את אותן תשובות.
בשביל ההישגים "המופלאים" האלה של מכבי באירופה אנחנו מציפים את הליגה בזרים? עבור זה ויתרנו בנבחרת על ג'ון דיברתולומיאו, השחקן הישראלי בפורמה הטובה ביותר? ואז נתפלא שאנחנו אלופי אירופה לעתודה, אבל רק מקום 20 באירופה בדירוג הבוגרים?
בדיון שהיה השבוע בכנסת שוב נדחה ביטולה של תקנת המס המעדיפה זרים אמריקנים על ישראלים בליגת הכדורסל. שוב ניצחו הלוביסטים נציגי הקבוצות "הגדולות" את האינטרס של הכדורסל הישראלי. אז מה לנו כי נלין? שם קבור הכלב, ושם קבורים נבחרת ישראל והניצחונות העתידיים.
אפילוג: על ניסים ונפלאות
לכו תדברו על זה עם אפיק ניסים, שקיבל גביע לפני תחילת המשחק. השריד האחרון לנבחרת העתודה הגדולה של שנת 2000, שהגיעה עד למקום השני באירופה. שחקן מוכשר וקלעי גדול (תמיד נזכור לו את משחק השיא נגד בלגיה באליפות אירופה 2013), שהיה צריך לנדוד באירופה עשר שנים כדי לזכות באליפויות.
גם בגלל אופיו המיוחד, ובעיקר כי כאן לא היה לו תמיד מקום לשחק ולממש את הכישרון עד תומו. ואולי אם תזדרזו, עוד תספיקו לראות אותו משחק, בגיל 41, ממשיך לייצר רגעי קסם, במכבי רחובות בליגה הארצית. מלא אהבה למשחק, עם חיוך אמיתי וחכמת משחק שאין לה תחליף. כל מה שאנחנו אוהבים בכדורסל הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו