הכדורגלנית והפרשנית אשרת עיני (38 לפני כשבוע) עלתה לתודעת עולם הכדורגל הישראלי רק בשנים האחרונות, בזכות היותה האישה הראשונה שפירשנה את נבחרת ישראל וחברת פאנל קבועה לפני משחקים. בעוד כחודש היא תגשים את אחד החלומות הגדולים ביותר בעולם תקשורת הספורט ותיסע למונדיאל בקטאר.
אבל מתברר שהיא בתחום עוד מגיל 15, וכפי שזה נראה - היא לא מתכוונת ללכת לשום מקום. בקיץ האחרון היא סגרה מעגל כשחתמה בקבוצת הנשים של הפועל תל אביב, המועדון בו התחילה את הקריירה.
איך הגעת לתחום?
"באופן מקצועני בגיל 15 וחצי, שזה משהו שהוא בלתי נתפס בעיניי. אבל הכדורגל תמיד היה שם. כבר בגיל 3 התחלתי להגיע למגרשים עם אבא שלי, קצין מודיעין במשטרה, שבשבתות היה שוטר בשכר במשחקי הליגה. מאז כל הזמן הייתי משחקת בשכונה עם חברים, בנים בעיקר. התחלתי בכדוריד בכלל, שזה היה התחום החם בהרצליה, שם גדלתי.
"בחטיבה למדתי בכיתת ספורט ואז עברתי לכדורגל. היתה לי אפיזודה של חצי שנה עם כדורגל במכבי הרצליה בנים, קראו לי אושר".
מה היתה התגובה של ההורים?
"הסיבה שקראו לי אושר היתה משום שלא רצו שייצמדו לכך שיש ילדה שמשחקת עם הבנים. ההורים תמכו, רצו שאעשה מה שטוב לי ושאהיה מאושרת, והיו תמיד בשבילי. הפסקתי עם הכדורגל, כי בקיץ היו צריכים לעבור בדיקות רפואיות לקראת העונה ופה הבנו שאי אפשר להמשיך, אז המשכתי לשחק כדוריד. בשכונה הוספתי לשחק כדורגל והיתה לי 'חבורה' ששמרו עלי".
מתי הגיע השינוי?
"בכיתה ט' הייתי בנבחרת הכדוריד של ביה"ס, התאמנתי עם הבנים שנה מתחתיי, ובנוסף התחלתי חוג כדורגל עם הבנים של כיתה ח' ברעננה. זה הגיל שהתחלתי להרגיש שאני ואתה שווים אך שונים. חלק מהבעיה היום היא שאין פנאי. זה לא באמת נכון, הפנאי של הילדים שלנו לצערי לא הולך לכיוון הספורט".
בואי נדבר על הקאמבק להפועל אחרי 20 שנה. מה השתנה?
"מהרגע שפירקו את הפועל ב־2002, זה היה החלום. בגיל 5, כשהגעתי לבלומפילד, הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית כדורגל. תובנה מאוד משמעותית, בטח כשזה קרה לפני 33 שנים, כשעוד לא היתה ליגת נשים, לא היתה הפועל ת"א ולא היתה נבחרת ישראל.
"אבל שלא תטעה, יש המון קשיים בדרך - זה שלא יכולתי לשחק כדורגל כילדה, בקבוצה מסודרת עם בנות, זה שאני לא יכולה להתפרנס מכדורגל, זה שיש המון חוסרים מקצועיים - ועדיין הכל שווה את זה".
מה המטרה שלך, ואיך תגרמי ליותר בנות לעסוק בכדורגל?
"מבחינתי זה קודם כל עניין של נראות. רק בשנה שעברה החלו לשדר את הליגה אחרי 21 שנים. בקיץ שידרו את היורו בספורט1, וזו היתה ממש גאווה גדולה. אבל חייבים מודלים לחיקוי. יש קשיים אובייקטיביים כמו מתקנים וכו', אבל ילדה צריכה שיהיה לה לאן לשאוף. למשל, לראות את נועה סלימהוג'יץ ואת אירינה קוזנצוב על המסך באופן קבוע".
את חושבת שזה עניין חברתי? נשים שמשחקות כדורגל נתפסות כחריגות.
"בוא נסתכל על זה מבחינה חברתית, כדורגלנים כקהילה. יש כאן כפל סטיגמות - גם כדורגלנית וגם אישה. אני נכנסת לאוטו ורואה נעלי עקב לצד נעלי כדורגל. אנחנו סובלות משום כך, וזה בא לידי ביטוי בתקצוב ובחשיפה לאורך השנים".
את מרגישה פספוס שיש לך רק 12 הופעות בנבחרת?
"כן, לא עשיתי את המיטב שלי בתקופתי שם, ואני מרגישה שזה הפספוס הכי גדול שלי והגאווה הכי גדולה. הבנתי את זה רק אחרי שנפצעתי, אז הגעתי לתובנה שלא עשיתי מספיק. לקחתי מאמנת אישית, תזונאית, שיפרתי את עצמי, ומאז אני במסלול של להיות הכי טובה שאני יכולה להיות".
הצלחת לשבור תקרת זכוכית גם בעולם תקשורת הספורט.
"הכל התחיל בטוויטר. התחלתי לצייץ על כדורגל, ומירי נבו ראתה את זה ולקחו אותי לפרשן את אליפות אירופה לנערות שהתקיימה בארץ, לצידו של רן מלובני. לא היה לי ניסיון ולא בדיוק ידעתי מה לעשות, אז חיברו אותי עם שרון דוידוביץ' המקסים שכיוון אותי.
"במונדיאל אנחנו הולכים לשדר ביחד, וזו תהיה סגירת מעגל מרגשת עבורי. באותה התקופה גם הייתי עוזרת מאמנת בנבחרת הנערות של שנתון 1996, ואז התקשרו אלי מ'שירים ושערים' והתחלתי לשדר. המשחק הראשון היה בבלומפילד, מכבי ת"א נגד סכנין עם משה פרימו, הצגה של ז'אורז'יניו, ושבוע לאחר מכן בטדי את הפועל ת"א. ככה פשוט זרקו אותי למים".
היה לך מודל לחיקוי?
"אני לא אוהבת את התופעה של ירידה על כדורגלנים. אני באה מהמגרש, אז יש לי אמפתיה. כן להסביר מה לא בסדר, אבל לא לרדת על שחקנים או על מאמנים. אני לא חוסכת בביקורת. באתי לעמדת הפרשנות ממקום נמוך, והייתי צריכה להוכיח את עצמי. אני שמחה מאוד שזה קרה. הרבה פעמים שפטו אותי על מי שאני, ולא על מה שאני אומרת".
האם פעם הרגשת שקידמו אותך משום שאת אישה? יש פה דיסוננס גדול.
"ראשית, בכל פעם שיש הזדמנות - אני אקח אותה ואוכיח את עצמי. אבל אם אני מרגישה שאני שם רק כדי לסמן וי, פחות מתאים לי. אני גאה במי שאני ובמה שאני".
מה מד ההתרגשות לקראת המונדיאל שישודר ב'כאן 11'?
"התרגשות שיא. זה חלום אדיר. גם כששידרתי חצי גמר וגמר יורו נשים מהאולפנים (פירשנו איתי גם קארין סנדל ואיריס אנטמן), היתה חגיגה, אבל זו חוויה שונה לגמרי".
ואגב מונדיאל, מי את חושבת שתזכה?
"ארגנטינה. יש תופעה חריגה בכדורגל וקוראים לה ליאו מסי, ועם כל הכבוד לקופה אמריקה - זה הדבר האמיתי והגיע הזמן".
ועכשיו לנושאים יותר קונטרוברסליים - נבחרת ישראל. היום הנושא בכותרות הוא הזימון של אצילי לנבחרת אחרי פרשת הקטינות.
"לדעתי יש הבדל בין קבוצה, גם אם היא ממומנת חלקית מכסף ציבורי, לבין נבחרת ישראל. נבחרת היא האורים והתומים מבחינה מקצועית ואישיותית.
"לדוגמא, שחקן יהודי שלא עושה שירות צבאי לא יכול לשחק בנבחרת. למה הנוהג הזה היה קיים? כדי לבדל את הנבחרת חברתית ומוסרית. אני יכולתי לקבל פטור על בסיס מצבי בבית, אבל לא רציתי. אני לא אכנס פה לוויכוח אם לשרת בצבא זה מוסרי או לא, אבל קבעו פה אמות מידה.
"אז עשינו את ההפרדה בין נבחרת לקבוצה. הם המשיכו לשחק, השתכרו בכבוד, לא נפגעו כלכלית, אחד מהם היה שחקן העונה והוזמן לנבחרת. זאת אומרת, הם נפגעו אפסית, ולכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה. אבל הם היו צריכים להתנצל לפני הפרסומים האחרונים".
אז הכדורגל צריך לשמש דוגמה?
"אתה מצייץ בטוויטר על פוליטיקה ומדבר על הדברים האלה, ואני מסכימה איתך. אבל אני פרשנית כדורגל ואני חיה את המשחק. הייתי קפטנית נבחרת ישראל, זה הכבוד הכי גדול שיש בעולם. זה כואב לי בכל נים בגוף, וגם ההשפלה כשזה קורה. אני חושבת שלנצל את המעמד שלך ככדורגלן בצורה כזאת זה כל כך כואב".
אבל אין פה נורמות קבועות, יש פה בעייתיות גדולה והמון שטח אפור.
"אנחנו חיים בערוגה קטנה שחשובה לנו. כמו שחשוב לנו ששחקן לא ימכור משחק. אני רוצה להגן על הטוהר של הכדורגל. אני לא טהרנית, ואני לא מדברת בכלל על ההיבט המשפחתי, שכל אחד יעשה מה שבא לו. אבל כשזה מגיע לנבחרת - לא מדובר בעסק פרטי של אף אחד, מיוסי בניון ואלון חזן ועד לאורן חסון".
מה דעתך על פרשת ערן זהבי?
"בוא נסכים שבניון, בכל מועדון שהוא היה בו בארץ היו חריקות, ומרגיש לי שבטח בנבחרות זה מתעצם. יש פה הרבה כבוד ואגו".
את עדיין רווקה. מה השאיפות שלך בהיבט המשפחתי?
"אני לא רוצה ילדים ואף פעם לא רציתי, וככה גם בן הזוג שלי. להורים שלי בהתחלה היה מאוד קשה עם ההחלטה הזו. אני הבת הבכורה וכאב להם לקבל זאת, אבל הם רוצים בטובתי ושמחים שטוב לי, וזה מי שאני. לגבי חתונה - אני לא בעד מוסד הרבנות, אבל אם לבן הזוג שלי יהיה חשוב להתחתן, נעשה זאת, אבל לא דרך הרבנות".
יש הרבה נשים בולטות, בציבוריות בכלל ובכנסת בפרט - אני לא שומע כי למישהי מהן יש אג'נדה של קידום ספורט נשים.
"מסכימה איתך במאה אחוזים, ואני מצפה כי גם חברי הכנסת הגברים יקדמו את הנושא. הפתרון הכי טוב להגדלת בסיס הפירמידה הוא דרך משרד החינוך ובתי הספר. גם כשיש שיעורי ספורט, חלק מהבנות לא משתתפות.
"מפה אני הולכת לוועדה לקידום ספורט הנשים, שהוקמה ביוזמת שר החינוך והספורט ושאני חברה בה. סיימנו את שלב הצפת הבעיות ועכשיו אנחנו עוברים לפתרונות. אנחנו לא נמצאות במרחב הציבורי של הספורט. אפילו להשתתף בחגיגה הזו , אנחנו לא באמת מוזמנות".
לסיום, מה השאיפות שלך אחרי הפרישה? תרצי לאמן גברים?
"יש לי תעודת מאמנת. אני דווקא רואה את עצמי בתפקיד ניהולי. בשנה שעברה קיבלתי הצעה להיות עוזרת מאמן, וזה לא הסתדר מבחינת השעות, אבל אני רואה את עצמי מתפתחת בתקשורת. לפני שלוש שנים עברתי פציעה קשה, שגרמה לי למשבר זהות ברמה כזאת שלא ידעתי מי אני. הייתי בתהומות, ואז הבטחתי לעצמי שלא אפרוש עד שהגוף שלי יגיד לי די.
"לטעמי זו משימה מאוד קשה להכין את הנפש לפרישה, אבל עם הזמן מוצאים את הכלים להתמודד. הגעגוע נמצא בתוכי כל הזמן.
אני מאוד מעשירה את החיים שלי, למרות שעדיין הכל סביב הכדורגל. גם כשעבדתי בעבודות מזדמנות והלכתי לקורסים, הכדורגל היה מעל לכל. החלום עכשיו זה לעלות עם הפועל ליגה ולהופיע איתה בליגת העל, אבל אני רואה את היום שאחרי. קיבלתי מתנה, את החיידק הזה של אהבת הכדורגל. צריך לדעת לתחזק אותה כמה שיותר ולשחרר אותה ולהעביר אותה הלאה בצורה יפה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו