לפני כשבוע חגגו ראשי יש עתיד עשור להקמת המפלגה. לכאורה, יש להם סיבה: לאחר שנים של יובש המפלגה עמוק בקואליציה, חברי הכנסת נהנים ממנעמי השלטון ויו"ר המפלגה צפוי בעוד פחות משנתיים להתרווח על כיסא ראש הממשלה.
זוהי הזדמנות טובה לסיכום ביניים, ונתחיל בדברי שבח: בסופו של דבר, למפלגה קו ודרך. זאת בזכות מצע שעל ניסוחו עמלו רבות בזמנו, והוא כולל מאבק ביוקר המחיה, מתינות מדינית והתנערות מהמפלגות החרדיות שהכתיבו מצב קלוקל ביחסי דת־מדינה. המפלגה צלחה שש מערכות בחירות, ובאף אחת מהן לא ירדה למספר חד־ספרתי. יש עתיד היא כנראה מפלגת המרכז המצליחה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית.
חלון הראווה של המפלגה מרשים: הוא עוצב על ידי פרסומאים שביקשו לבנות מותג ואריזה עבור מוצר נוח ממילא: יאיר לפיד - מי שנתפס כישראלי האולטימטיבי, גבר אטרקטיבי שצבר קילומטראז' בכתיבת טורי דעה בעיתון פופולרי והנחה תוכנית אירוח בערוץ טלוויזיה פופולרי. הפרסומאים, כמו לפיד עצמו, ביקשו לרכז סביב הקודקוד אוסף אנשים שעיקר מעלתם ביכולתם לדבר יפה ולהיראות יפה. הם נשענו על אסטרטגיית "מפלגת סופרמרקט": רוצים ביטחוניסט? בבקשה: יורם פרי ועופר שלח; רוצים מעמד האישה? עליזה לביא. רוצים דתיים? אליעזר שטרן. רוצים פריפריה? מאיר כהן. רוצים להט"ב? עידן רול. רק היום. בפתק אחד תקבלו הכל. איך הסלט הזה מתחבר לקו מדיניות ישים? למהנדסי התודעה הפתרונים.
אבל הצלחה אלקטורלית והופעה ייצוגית אינם, כמובן, עדות לגבהות רעיונית ומוסרית. חמור מכך: ממרחק עשור שנים ניתן להצביע על שלוש בעיות היורדות לרמת הדנ"א של המפלגה: אידיאולוגית, סוציולוגית ומנהיגותית.
בהיבט האידיאולוגי הבעיה נעוצה בכך שההתייפייפות וההתהדרות במפלגה שבה מככבים "אנשים טובים באמצע הדרך" אולי קולעות לטעם של מרבית הישראלים, אבל ממש לא מתאימות לשכונה: המזרח התיכון. מייסדי המפלגה הניחו בסתר ליבם כי החברה הישראלית הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה, ומכאן אפשר להתפנות כדי להיטיב עם מי שתמיד קראו "תנו לחיות בארץ הזאת", וביקשו "מדינה שכיף לחיות בה". אבל, מה לעשות, אחרי הכל כולנו במזרח התיכון, כלומר בסביבה שבה האויב מדבר בשפה שונה, קדם־מודרנית: נקמה, לאומנות, פנאטיות דתית, דם ואש ותימרות עשן. הסביבה הזו פוגשת את כל הישראלים, ואין זה משנה אם הם מסודרים (מעמד הביניים) ואם לאו. מעניין, אגב, שבמבחן הפיקחון והזהירות מול הסביבה הפרימיטיבית הזו דווקא הישראלים הפחות מסודרים (תומכי הליכוד) השכילו להציב מדיניות הולמת. אם תרצו, זו התורה כולה.
בהיבט הסוציולוגי, למרות הגיוון היחסי בכוורת, מרכז הכובד של תומכי המפלגה נמצא בשילוב הבא: חילונים ממעמד הביניים, המתגוררים בערי המרכז: מודיעין, הרצליה, רמת השרון, תל אביב. אגב, לשבחם ייאמר כי בניגוד לחברי המפלגה המתחרה, הם אינם מחפשים ג'ובים אלא שואפים להשתית את היחסים שבין החברה לכלכלה על בסיס הוגן, מהסוג שמתגמל את מי שבאמת עובד קשה. שפת אמם יהודית, אך הם עצמם מדברים ישראלית. זה מביא אותנו למאפיין נוסף: רבים מתומכי יש עתיד נרתעים מהליכודניק המצוי, על כל מה שהוא מסמל, וזה מעיד לא מעט על המוטיבציה. כך בעצם הסוציולוגיה מספרת לנו סיפור מעניין שהאידיאולוגיה מסתירה.
הבעיה השלישית: מנהיגות. בשונה מהליכוד ומהמערך בזמנו, ביש עתיד אין מנהיגים מליגת הענקים, ודומה כי החברים שוחים במים רדודים. בניגוד למפלגות שנוצרו בכור ההיתוך של הלהט האידיאולוגי, המסורת והזיכרון, יש עתיד נולדה למציאות שבה הרייטינג קובע את הדרך. מציאות שבה, כמו בפרסומת, הלקוח תמיד צודק, העיקר למכור ולעזאזל האמת. זהו אות מבשר רעות. כי אם זה העיקרון, יש חשש שבעוד כשנתיים הספינה הכלל־ישראלית תמצא עצמה מופקרת לגחמות הסופות הגיאופוליטיות ודעת הקהל. אתה הבנת את זה, בנט?!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו