יום החרם שהוכרז על ידי ממשלת גרמניה הנאצית לשבת, 1 באפריל 1933, היה אמור להימשך חודש ימים, אך קוצר בלחץ בינלאומי ליום אחד, ואף על פי כן נודעה לו משמעות היסטורית גדולה.
בהתאם להנחיות שניתנו לאנשי ה־SA - אז עדיין כוח משמעותי במסגרת שירותי הביטחון והשיטור הגרמניים-הנאציים - היה עליהם להתייצב בפתח חנויות ובתי עסק יהודיים בברלין ובערים אחרות ברחבי גרמניה, ולהרתיע לקוחות מלהיכנס ולרכוש מוצרים. רוב הציבור הגרמני אכן הדיר את רגליו מחנויות אלה.
יהודי גרמניה היו המומים. הם העריכו כי הממשלה הנאציונל־סוציאליסטית תרכך את הצהרותיה האנטי־יהודיות לנוכח התחייבויותיה הבינלאומיות, ולאור מעמדם ותרומתם של יהודי גרמניה למולדתם האהובה והעובדה שכ־12 אלף מיהודי גרמניה נפלו בקרבות מלחמת העולם הראשונה. רבים מהם זכו לאותות הצטיינות בקרב. חיילים יהודים רבים נפצעו ונותרו נכים.
יהודי גרמניה היוו אז מבחינה סטטיסטית פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה - ליתר דיוק, 525 אלף יהודים חיו בגרמניה בינואר 1933.
"יום החרם" נחשב לראשון מבין החוקים האנטי־יהודיים, שנועדו לשמוט את הקרקע מתחת רגליהם של יהודי גרמניה ולאלצם לעזוב את גרמניה לצמיתות. התגובה היהודית האותנטית לחרם באה לידי ביטוי במאמרי העיתונות היהודית בגרמניה, שבאפריל 1933 עדיין היתה עצמאית וחופשית מצנזורה ממשלתית.
העיתונאי הנודע רוברט ולטש, לימים עיתונאי בכיר ב"הארץ", פרסם בעיתון הציוני־היהודי הגרמני "Juedische Rundschau": "שאו אותו בגאון, את הטלאי הצהוב" - מאמר שנכנס להיסטוריית ההתנגדות הרוחנית של יהודי גרמניה: "אנו חיים בזמן חדש... אנו עומדים בעיצומה של תמורה כבירה בחיים הרוחניים, הפוליטיים, החברתיים והכלכליים. דאגתנו היא: כיצד מגיבה היהדות? 1 באפריל יכול להיות יום של התעוררות ותחייה יהודית, אם היהודים ירצו בכך. אם תהיה ליהודים בשלות וגדולה פנימית... היהדות המותקפת חייבת להגיע לידי תודעה עצמית".
עוד כתב: "לנוכח מחזה חסר תקדים של נידוי האוכלוסייה היהודית כולה במדינה תרבותית גדולה, עלינו לשמור בראש ובראשונה על דבר אחד: שיקול דעת... היום מאשימים אותנו כי בגדנו בעם הגרמני. העיתונות הנאציונל־סוציאליסטית מכנה אותנו 'אויבי האומה', ואנו חסרי אונים מול האשמה זו... אין זו אמת שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי בגדו בעצמם, ביהדותם.
"העובדה שהנהלת החרם הורתה לתלות על גבי החנויות המוחרמות שלטים 'עם טלאי צהוב על רקע שחור', היא סמל בעל משמעות רבה. תקנה זו נועדה לגנאי ולביזיון. אך אנו נקבלנה, וברצוננו להופכה לאות של כבוד.
"בשבת התנסו יהודים רבים בחוויה קשה... במשך 20 שעות הועמדו יהודי גרמניה במידה מסוימת בפני עמוד הקלון... יהודים, קבלו אותו, את מגינו של דוד, ושאוהו בכבוד!"
לסיכום. בתולדות השואה של יהדות גרמניה נחשב יום החרם למכה הראשונה, הזדונית, מצד שלטונות גרמניה הנאצית. הצעדים האנטי־יהודיים המשמעותיים הבאים היו שריפת הספרים, מבול של חוקים וצווים נגד היהודים, חוקי נירנברג, האריזציה בתחום הכלכלי, ובהמשך - ליל הבדולח.
הנזק הכלכלי לעסקים היהודיים ביום החרם אמנם היה שולי ומזערי, אבל מבחינה רוחנית ונפשית זו היתה מכה קשה, שפגשה את יהודי גרמניה בלתי מוכנים ובלתי ערוכים, פגיעים וחסרי ישע.
מצב זה נמשך עד לצאת הטרנספורט האחרון של היהודים מברלין, ב־10 ביוני 1943. משלוח זה לאושוויץ מסמן את קץ קיומה של יהדות גרמניה בת אלף השנים. גרמניה אכן נעשתה "חופשית מיהודים", Judenfrei.
פרופ' גדעון גרייף הוא היסטוריון תקופת השואה, חוקר יהדות גרמניה 1933-1943 וחבר ארגון יוצאי מרכז אירופה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו