אילנה דיין לא הצליחה להתעלות לגדולתה של השעה בראיון עם אלי שרעבי

אילנה דיין ביאסה אותי. היא מראיינת נפלאה, אבל היא לא הצליחה להתעלות לגדולתה של השעה בראיון עם אלי שרעבי.

בישורת האחרונה של הראיון עוצר הנשימה הזה, כשהם עמדו במרפסת: "מה, אילנה? מה?", הוא ספק־שאל ספק־הכריז, "מדינה בטראומה. חזרתי למדינה בטראומה", הוא המשיך. "חזרת למדינה אחרת", ענתה לו דיין, והוא, בעיניים מלאות תקווה ובציפייה כה אמיתית, שאל אותה: "יותר טובה?" אבל היא שתקה. אילנה דיין לא הצליחה לצאת מהפוזיציה העגומה גם אחרי שעות של ראיון ועדויות עוצרות נשימה ודופק.

ואני - אני רציתי לצעוק לה: תגידי, אילנה, מה קורה לך?! למה את לא עונה לעיניים מלאות התקווה שנתלו בך? מאיפה העיוורון המלנכולי הזה, שמוחק את הנפלאות שעוררו העם הזה והמדינה הזו למרות הכל ב־16 החודשים האחרונים?

רציתי לעצור את הראיון ולהגיד לו: "כן, אלי. חזרת למדינה הרבה יותר טובה". רציתי לספר לו על היחידים שקפצו משולחן החג אל התופת, כי את אחיהם הם ביקשו. רציתי לספר לו על צוות קלמנזון, על גבורת השוטרים בשדרות ובאופקים, על משה ברששת שהציל את חולית, על רמי ועוז דוידיאן והמוני אחרים.

ואני - אני רציתי לצעוק לה: תגידי, אילנה, מה קורה לך?! למה את לא עונה לעיניים מלאות התקווה שנתלו בך? מאיפה העיוורון המלנכולי הזה, שמוחק את הנפלאות שעוררו העם הזה והמדינה הזו למרות הכל ב־16 החודשים האחרונים?

אתה לא מבין, אלי, איך כולם קפצו לעזור, מי בחיל ומי בסנדוויץ', מי בטנק ומי בתרומה. כמה חמ"לים אזרחיים פרחו פה, כמה מילואימניקים התנדבו לחזור לשירות, כמה ימי המילואים עשו פה אבות לילדים, כמה מטוסים עמוסי לוחמים זרמו לארץ. רציתי להשמיע לו את שלי, אמא של עומר שם טוב, מספרת שהיא ליוותה פצועי צה"ל ושהם "היו מסתכלים עלי ואומרים לי - שלי, אנחנו היינו עושים את זה עוד פעם כדי להחזיר את עומר הביתה".

רציתי לקחת אותו ליישוב עלי, שהקריב עשרה מבניו למען המדינה. רציתי להשמיע לו את יעל נאמן, אמא לשבעה מהר חברון, שאיבדה את האיש שלה, איתן, בקרבות על העוטף בימים הראשונים של המלחמה. יעל השורדת והחיה, שמדברת למצלמה ומכריזה: "אנחנו נצא מזה יותר חזקים, אני רואה את זה". וואו - כמה הרבה יותר טוב פה, אילנה.

למה לענות ככה לשורד השבי העצום הזה? כי הפוליטיקה מאכזבת? כי ביבי? כי את לא מסכימה עם סמוטריץ'? ולמה הכל שחור או לבן? למה אי אפשר להגיד: "מדינה טובה הרבה יותר, אבל לא מושלמת. יש לנו עוד עבודה, ואנחנו כל כך שמחים שחזרת לעשות את זה איתנו".

כמה ימים לאחר התוכנית, דיין סיפרה שהיא ראתה מולה את האדם שיצא מהתופת לתופת אחר, חזר אל ה"אין", אל השבר והאובדן - אבל אלי הבהיר לה ולכולנו שהוא חזר אל ה"יש". אז איך האדם הזה, שאיבד חצי מעולמו ושחי במנהרות בתת־תנאים, מצליח לחזור אל ה"יש" - אבל המראיינת תקועה ב"אין"? דיין ניסתה לנמק את שתיקתה, והשתמשה בקלישאה חבוטה: "הוא חזר למדינה שיש בה אנשים טובים, אבל ההנהגה קצת פחות". נו, באמת. איך אומרת אמא שלי - את מסוגלת ליותר.

לאורך כל הראיון, ניכר כמה הרוח שמרה על אלי. אלי האופטימי, החזק, האכפתי, שאף בגיא צלמוות שמר על חבריו בשבי ולימד אותם לשרוד. והרוח היא מה שמחזיק ושימשיך להחזיק אותנו - ולא השתיקה וההסתכלות הצינית והשחורה על החיים.