העברת אוכלוסיית עזה עכשיו

אחרי 7 באוקטובר ומעורבות מרבית העזתים במכונת הטבח החמאסית, צריך להיות מופקר אינטלקטואלית ומוסרית לחשוב שנוכל לחיות לצד הפצצה המתקתקת הזאת

אזרחים נמלטים מצפון רצועת עזה, צילום: איי.אף.פי

1. ב־1945, בשטח שנקרא כיום "רצועת עזה" היו כ־70 אלף תושבים. במלחמת השחרור הגיעו כ־200 אלף פליטים, והשטח נותר בשליטת הצבא המצרי, שנסוג לשם לאחר שביקש להגיע עד תל אביב ונכשל מול גבורת לוחמינו. בראשית שנות ה־50 הקים האו"ם את סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים (אונר"א) כארגון זמני עד ליישובם. מדינות ערב לחצו לא לסגור את הארגון, כי הן הבינו את הנזק שבהנצחת הפליטות ובשימור "זכות השיבה": העמדת סימן שאלה תמידי מעל קיומה של ישראל.

חמאס הוא תוצר של אונר"א ושל מערכת החינוך שלה, המגדלת דורות של ילדים שדגמי החיקוי שלהם הם רוצחי יהודים.

קיומה של אונר"א הוליד תוצאה קטלנית נוספת: בדאגתו לאוכלוסייה העזתית, האו"ם שחרר את הרוצחים מטיפול בה ואפשר להם להתפנות לטרור. המנהיגים הערבים בארץ ישראל ההיסטורית מעולם לא ראו עצמם אחראים לשום היבט אזרחי של נתיניהם. הם הפילו זאת על העולם. בקוצר ראות היסטורי משווע, ישראל נמנעה מפעילות לפירוק הארגון ומחנות הפליטים, גם לאחר כיבוש הרצועה ב־1967, כשיכולנו להעבירם לסיני ולמקומות אחרים.

2. לקראת סוף שנות ה־80 קם ארגון חמאס, שאפילו מחבלי פת"ח היו חלביים מדי עבורו. המניפסט הפוליטי והדתי שלו הציב שני עקרונות: מחויבות טוטאלית להשמדת ישראל ולהרג יהודים באשר הם. לא תיתכן פשרה עם היהודים, מכיוון שזו מחויבות דתית. מעטים התייחסו למסמך הניאו־נאצי הזה שכיוון את פעולות הטרור עד לטבח 7 באוקטובר. המוטו בראש המסמך ציטט את מייסד תנועת האחים המוסלמים במצרים, חסן אל־בנא: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה". אני משתומם לשמוע אנשים רציניים מדברים על ה"מצב" ועל הפתרונות לו מבלי שקראו בעיון את אמנת חמאס.

הנחת היסוד של ממשלות ישראל וגופי הביטחון לדורותיהם היתה שהטבת חיי התושבים ברצועת עזה תבטיח שקט. מזוודות הכסף הקטאריות היו רק המשך רעיון השלום הכלכלי, והמחשבה השטחית שלפנינו יש ישות בעלת שיקולים רציונליים, שמעדיפה אינטרסים חומריים על אידיאולוגיה ואמונה דתית.

אוסלו היה הפרי הראשי של החשיבה הזאת, וכפועל יוצא ממנה ה"התנתקות" החד־צדדית. השארנו את עזה לנפשה, ואפשרנו לברברים להקים על גבולנו הדרומי, במרחק יריקה, מפלצת נאצית. כן, הקמנו חומות ומכשולים אלקטרוניים. בסדר. זאת התשתית לקונספציה.

3. אחרי 7 באוקטובר ומה שראינו מאז, כולל מעורבותם הגלויה של רוב התושבים במכונת הטרור והטבח החמאסית, צריך להיות מופקר מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית כדי לחשוב שנוכל להמשיך לחיות לצד הפצצה המתקתקת הזאת. המשך החיים במקום החרב הזה, תחת שלטון חמאס, יעודד את מטורפי האזור להרים מבצעי טבח דומים. הם כבר יודעים כיצד לצאת על הרגליים תמיד, גם מהנורא ביותר - לחטוף יהודים. במוקדם או במאוחר יתחילו טפטוף הרקטות והפיגועים, וחוזר חלילה.

חכמינו לימדו שמול הכלל הגדול בתורה, "ואהבת לרעך כמוך", במקרה שבו על הכף עומדים חייך מול חיי חברך - חייך קודמים. שנאמר: "וחי אחיך עימך", עימך! וזה נאמר על אחים לאותו עם. על אחת כמה וכמה כשמדובר באויבינו, שעילת הקיום שלהם היא רצח יהודים באשר הם, אפילו במחיר חורבן כל בתיהם והרג אנשיהם. אסור שאחינו ואחיותינו בדרום יחיו לצד הברברים, במרחק אפס מהם. "קוֹנם (שבועה) אם לבוקר אחזור לסוּרי, ומאום לא אלמד גם הפעם".

4. משום כך, הפעילות המדינית, הצבאית והדיפלומטית צריכה להיות מכוונת לפתרון קבע של הבעיה: העברת אוכלוסיית עזה לארצות אחרות, כשם שהעולם עשה עם עשרות מיליוני פליטים בסכסוכים אחרים. בכל מקרה, תושבי הרצועה ברובם מוגדרים פליטים. זה נכון גם מבחינה מוסרית, ואולי זה יאפשר לדור הבא אצלם לפתוח בחיים חדשים. "אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום!"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר