טראומה חוצת דורות

ביום השואה הבינלאומי הזה עלינו לא רק לזכור, אלא גם לפעול. להתמקד בהשלכות ארוכות הטווח של הטראומה על הנפש ועל הגוף, במיוחד בקרב שורדי השואה החיים בינינו.

מתוך כ־137,401 שורדי שואה החיים כיום בישראל, אפשר להעריך שכ־41 אלף מהם עלולים להתמודד עם ירידה קוגניטיבית משמעותית ו/או דמנציה - נתון המדגיש את הצורך במענה רפואי, נפשי וקהילתי ממוקד עבור שורדי השואה, ואת הצורך הדחוף בהבנת ההשפעות המתמשכות של הטראומה עליהם.

מחקר שהוצג בכנס החמישי של האקדמיה האירופית לנוירולוגיה ב־2019, חשף כי הישרדות השואה גרמה להפחתה בנפח החומר האפור באזורים במוח האחראיים לזיכרון, למוטיבציה, לרגש וללמידה בקרב השורדים. הממצאים ממחישים כי טראומה קיצונית משאירה חותם מוחשי על המוח, המלווה את האדם לאורך חייו. הפגיעה במבנה המוח קשורה בסיכון מוגבר להתפתחות מחלות ניווניות כמו דמנציה ואלצהיימר.

טראומה ממושכת משנה את מערכת התגובה ללחץ במוח, פוגעת ביכולת הריכוז והזיכרון ומעלה את הסיכון להתפתחות מחלות ניווניות. ההבנה כי טראומה עשויה להוביל לשינויים פיזיולוגיים ונוירולוגיים רחבי היקף, מדגישה את הצורך בטיפול מותאם לשורדים ולמשפחותיהם.

קשר בין טראומה להשפעה לטווח הרחוק מתבהר גם בימים אלה. מחקר שבוצע באוניברסיטת אריאל לאחר 7 באוקטובר, מצא כי משתתפים רבים דיווחו על תסמינים של דיכאון ודחק ועל סימפטומים פוסט־טראומטיים. טראומות אלה, כמו אלו שחוו שורדי השואה, עלולות לפגוע בתפקוד הקוגניטיבי ולהשפיע על איכות החיים בטווח הארוך. שורדי שואה שפונו מביתם בצפון או בדרום ישירות לבתי אבות, חוו בסבירות גבוהה הידרדרות מהירה יותר במצבם הקוגניטיבי והנפשי. במקרים מסוימים, ייתכן שהמעבר הדרמטי אף האיץ את סיום חייהם.

טראומה ממושכת משנה את מערכת התגובה ללחץ במוח, פוגעת ביכולת הריכוז והזיכרון ומעלה את הסיכון להתפתחות מחלות ניווניות

הממצאים מזכירים שטראומה אינה מוגבלת לזמן ולמקום, היא חוצת דורות וגבולות. לפיכך יש להעמיק את המבט הטיפולי בטראומות ארוכות טווח. שורדי השואה ומשפחותיהם הם דוגמה חיה לאופן שבו טראומה עשויה ללוות אדם במשך שנים, ואף לכל חייו. הטיפול הנפשי צריך לכלול הבנה עמוקה של ההקשרים התרבותיים והאישיים של הטראומה, לצד שימוש בכלים פסיכולוגיים, פסיכיאטריים ונוירולוגיים מתקדמים.

יש להעניק מענה ממוקד ומתמשך לנפגעי טראומה מאירועים עכשוויים כמו מלחמת חרבות ברזל. דרושות מסגרות טיפוליות שמבינות את ההשפעה החבויה והמתמשכת של הטראומה. עלינו לשים לב גם לילדים ולנוער, שייתכן כי פגיעתם אף עמוקה יותר בשל שלב התפתחותי רגיש.

טראומות אינן רק חוויות מהעבר, אלא חלק מאתגרי ההווה. הבנת הקשר בין טראומה לירידה קוגניטיבית, כמו דמנציה ואלצהיימר, מחייבת התמקדות לא רק בשורדים עצמם, אלא גם במשפחותיהם ובחברה כולה. עלינו להבטיח שאיש לא יישאר להתמודד עם הטראומה לבד. בכך נוכל לכבד את זכר ההולכים, ולהעניק תקווה אמיתית לנותרים.

ד"ר נתי בלום היא מנכ"לית עמותת עמדא - לחולי דמנציה, אלצהיימר ומחלות דומות בישראל