"חוק המעונות" וצוואתו של בעלי המילואימניק

בשבוע לפני שעמר נהרג - הוא שהה בבית בגלל שהיה חולה. כיאה לאישה תומכת ניצלתי את ההזדמנות כדי להפעיל עליו לחץ על מנת שלא יחזור לשדה הקרב.

התחננתי שיפטור עצמו מהמילואים. "נתנו מעצמנו מספיק", "אני קורסת", "חצי שנה זה די והותר" - היו רק חלק מהאמירות ששמע.

עמר כמובן לא נענה להפצרות השונות, אך אמר כי אם "חוק ההשתמטות", או בשמו המכובס "חוק המעונות" יעבור - הוא יפשוט את המדים ויפסיק לשרת במילואים. מהיכרותי איתו אני לא רואה אפשרות שהיה אכן עומד מאחורי המילים הללו.

בשבוע שעבר פורסמו התבחינים לקבלת סבסוד מעונות היום, אלא שמבין כל מקבלי ההנחות בלטו בהיעדרם משרתי המילואים. משפחתנו היא חלק מקבוצה של אנשים, נשים וילדים שבמשך יותר משנה אין להם שגרת חיים. כל מה שעמלנו עליו קודם לכן, כל התוכניות שהיו לנו, פשוט הוקפאו. לא יכולנו להסתכל צעד קדימה, כי מי יודע אם בן הזוג יהיה בבית, בלבנון, בעזה או באיו"ש.

משפחות רבות, ואנחנו ביניהן, נפגעו תעסוקתית. נשים עזבו את מקום העבודה כדי לדאוג לבית ולילדים, הלוחמים שלנו נמנעו מאפשרויות קידום במקרה הטוב, ובמקרים אחרים פוטרו אף הם או נאלצו לסגור את עסקיהם שאותם בנו בעשר אצבעות.

גם מבחינה נפשית ורגשית כולנו נזקקנו לטיפול. הילדים נאלצו להיפרד בכל כמה שבועות מאבא שלהם, ובכל הזדמנות שחזר, מערכת היחסים ביניהם היתה צריכה להיבנות מחדש.

לא ייתכן שיש אוכלוסיות שמקבלות הטבות ולא נוקפות אצבע למען המדינה, כשמנגד ישנם אנשים שמקריבים את חייהם בשביל האדמה שעליה אנחנו חיים ואינם זכאים לאותן הטבות

במקרה שלנו המצב הזה ככל הנראה הכין את המתוק שלי בן ה־3 לחיים בלי אבא. הסכום שהוקצב לנו, כ־1,500 שקלים, אמנם נחמד עבור סדנה או ריטריט אבל זה לא הסכום שאמור לסייע לנו לקבל מענה מלא בדמות שיקום נפשי ארוך טווח.

אם מסתכלים על התבחינים לקבלת סבסוד למעונות, לא ייתכן שיש אוכלוסיות שמקבלות הטבות ולא נוקפות אצבע למען המדינה, כשמנגד ישנם אנשים שמקריבים את חייהם בשביל האדמה שעליה אנחנו חיים ואינם זכאים לאותן הטבות.

לא רק שאין מינימום גמול והעדפה אלמנטרית - חוק המעונות מצביע על כך שקיימת בפועל אפליה לרעה של מי שמשליכים את חייהם מנגד, את השגרה שלהם, את חיי המשפחה, את הפרנסה, את הכל - והופכים עצמם לשליחים של המדינה והממשלה. מי שנותן, אומרים לו - תן עוד. מי שלוקח - מוסיפים לו בונוסים.

כשאני מדברת על הקרבת חיים אני לא מדברת רק על המוות של עמר, אלא גם על החיים שלפני כמשפחה במילואים. מי שנותן צריך לקבל. נקודה. ומי שלא, שיסתדר בכוחות עצמו. עזבו צווי גיוס, כפייה והפעלת כוח, ותתחילו לשלול זכויות. ומנגד, תיתנו זכויות קבועות למי שכבר תורם.

אני מצפה לראות את חברי הכנסת, ובמיוחד את חובשי הכיפות, מסתכלים לנו בעיניים כשהם מקבלים את ההחלטות שלהם.

עדי גיספן היא אלמנתו של רס"ל (מיל') עמר משה גאלדור ז"ל שנפל בחודש שעבר בדרום לבנון, וחברת פורום "שותפות לשירות".