בדצמבר 1945 הגיעה לבריטניה קבוצת דינמו מוסקבה הסובייטית, שם קיימה סדרת משחקי כדורגל עם קבוצות מקומיות. כך קיוו הבריטים והסובייטים לשמור על הברית ביניהם ובמיוחד לחזור לשגרת חיים נורמלית. ג'ורג' אורוול ראה אחרת את המפגשים על כר הדשא, וכתב על כך ב"טריביון" הלונדוני: "אני תמיד נדהם כשאני שומע אנשים אומרים שספורט יוצר רצון טוב בקרב אומות... ברמה הבינלאומית הספורט פשוט חיקוי של מלחמה".
כדורגל הוא משחק של זהויות שהופכות את העימות הספורטיבי על כר הדשא למאבק ברחובות וביציעים. המאבק אינו רק סביב האהדה למועדון ולסמל, אלא למה שהוא מייצג: אידיאולוגיה, שייכות פוליטית, מעמד חברתי וכלכלי ואפילו מיקום גיאוגרפי (מרכז מול פריפריה, האליטה מול השכונות).
קו ישר מחבר בין אי-גינוי טבח 7 באוקטובר לבין הפוגרום באמסטרדם. אם בכירי עולם הכדורגל היו מגנים את חמאס ופועלים לענישה מרתיעה מועדונים שביציעים שלהם מעודדים טרור, אולי הפוגרום לא היה מתרחש או ממדיו היו מצטמצמים.
אין-ספור עימותים נרשמו בין מחנות אוהדי כדורגל בעולם בכלל ובישראל בפרט. אף שהפוגרום שהתרחש אחרי המשחק בין מכבי ת"א לאייאקס ביום חמישי האחרון לא קשור לאלימות בין אוהדים, יש לו זיקה למכלול אירועים אחר שצבר תאוצה באצטדיונים הגדולים של הכדורגל האירופי והאסיאתי מאז 7 באוקטובר. אם רוצים להבין את האירועים באמסטרדם, צריך לחזור אחורה ליחס של פיפ"א ואופ"א לישראל מייד עם פרוץ המלחמה.
בעוד מדינות ברחבי העולם דוגמת מרוקו, אפגניסטן, צרפת ושבדיה זכו להודעות המביעות סולידריות או השתתפות בצער אחרי אסונות טבע ופעולות טרור שפקדו אותן, בפיפ"א ובאופ"א שתקו אחרי 7 באוקטובר. היתה בישראל תקווה לקבל הודעות תנחומים על האסון בצד גינוי לחמאס מהליגות הבכירות באירופה, ובמיוחד מהנהלת הפרמייר ליג, אותו גוף שיודע להוביל את המאבק למען הקהילה הלהט"בית, את המאבק בגזענות או זכויות השחורים. אולם גם משם לא יצאה הבשורה.
מה כן ראינו? טקסי דקת דומייה לזכר קורבנות ב"פלשתין" במהלך משחקי אסיה בקטאר 2024, כרזות ענק ביציעים במשחקי הליגות המקומיות, ליגת האלופות או הליגה האירופית נגד "רצח העם הפלשתיני", בעד "שחרור פלשתין" וסיסמאות בסגנון "מהנהר עד הים".
האם לאוהדים ישראלים הרשו להניף כרזות ודגלי תמיכה בארצם או בחטופים במשחקים בינלאומיים? ברור שלא. פיפ"א ואופ"א טענו שמדובר ב"אמירה פוליטית" ובהתגרות שעלולה להצית מהומות באצטדיונים ומחוצה להם.
אבל שיא החרפה היה ביום רביעי האחרון במשחק של פריז סן ז'רמן נגד אתלטיקו מדריד. שלט פריסה ענק עם איורים של מסגד כיפת הסלע, ילד עטוף בדגל לבנון ומולו טנק ישראלי, דגל פלשתין ולידו דמות עטוית כאפייה ויד שמאל כרותה מונפת למעלה (רמיזה לסינוואר), ובתחתית נכתב בגדול: Free Palestine. האות I צוירה כמפת ישראל, צבועה כולה בדפוס של כאפייה. איזה מקום נשאר ליהודים? תבינו לבד.
קו ישר מחבר בין אי-גינוי טבח 7 באוקטובר לבין הפוגרום באמסטרדם. אם בכירי עולם הכדורגל היו מגנים את חמאס ופועלים לענישה מרתיעה מועדונים שביציעים שלהם מעודדים טרור, אולי הפוגרום לא היה מתרחש או ממדיו היו מצטמצמים.
אבל גם אנחנו יכולים לשנות משהו. אם פיפ"א ואופ"א מסרבות להקרנה של סרט הזוועות מחשש ל"פוליטיזציה של הספורט", אפשר לצאת למסע הסברה באירופה. משלחות של ילדים ונערים שניצלו ייפגשו עם בעלי המועדונים הגדולים וראשי ארגוני אוהדים, ויספרו על 7 באוקטובר ועל השבי. אפשר להזמין את נציגי הקבוצות - מנהלים, מאמנים ושחקנים - לסיור ביישובי העוטף, לחשוף אותם לצד שלנו במלחמה.
אסור להשאיר את היציעים לתומכי טרור. אם נפסיד במגרשים ובאצטדיונים, נפסיד לא רק במלחמה על הנרטיב, נפסיד גם בזירה הספורטיבית. קהל ישראלי לא יורשה להגיע לאירופה מחשש לביטחונו, קבוצות יסרבו לשחק נגד ישראל, ולבסוף נמצא עצמנו מוחרמים ומודחים מהשתתפות במפעלי ספורט בינלאומיים. ב"משחק" הזה ישראל חייבת לנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו