דני זקן כתב ב"ישראל היום" טור ששמו "גל אנטי־ישראלי שוטף את המערב: התקשורת הבינלאומית בוגדת בערכיה". הכותרת והטור מעידים על ציפייה לאובייקטיביות, אך האמת העצובה היא שלא מדובר ב"גל" חולף - אלא באנטישמיות שורשית ועתיקה.
בבתי הספר לתקשורת מלמדים כי תיווך המציאות לצרכנים באופן הוגן ואובייקטיבי הוא מוקדה האתי של עבודתם של אנשי תקשורת - אבל בפועל הדיווחים מוטים נגד ישראל עד כדי רמיזות אנטישמיות, כפי שהודגם ב־CNN:
באירופה במאה ה־19, כשהעיתונות העממית המודפסת ליבתה את הסנטימנט האנטישמי כדי להגדיל את מכירותיה. העיתונות האנטישמית הגדילה לעשות ונרתמה למאמציהם של ארגונים אנטישמיים להשחרת פניהם של היהודים, כדי למנוע את השתלבותם בחברה
בדיווח על מתקפת הביפרים בלבנון הופיע חיזבאללה ללא התואר "ארגון טרור"; אנשי הארגון שנפגעו מהפיצוץ כונו "אזרחים לבנונים" ולא "מחבלי חיזבאללה"; מתקפת הטילים על ישראל החל מ־8 באוקטובר 2023 כונתה בשם הקוד "הסכסוך המתמשך בין ישראל לחמאס"; לפחות במקרה אחד ויתר הכתב על קולו ונתן למרואיינים לבנונים, ספק־טרוריסטים, לתווך את האירועים מנקודת מבטם; טבח 7 באוקטובר כונה "מתקפה" במקרה הטוב ו"התבוסה" במקרה הגרוע, ביטוי שמאמץ את נקודת מבטו של חמאס; ובאופן שמתכתב עם האנטישמיות הנוצרית העתיקה - הביטוי "מתקפה שטנית" שימש לתיאור מתקפת הביפרים.
האנטישמיות באירופה הנוצרית לובתה תמיד באמצעות עוינות עממית כלפי היהודים, בזמן שהאצולה והמלכים אהדו אותם בדרך כלל, שיתפו איתם פעולה והגנו עליהם מטעמים איטרסנטיים. למשל, מספרים על אחד ממלכי ספרד שאמר שהוא מחבב יהודים כי הם כמו ספוג: מפזרים אותם בקרב העם לפרק זמן מסוים, ואז אפשר לאסוף אותם ולסחוט את כל הממון שצברו אל אוצר הממלכה. ואכן, בספרד במאה ה־14, כמו בארה"ב היום, קשה היה למצוא משפחת אצולה שדם יהודי לא זרם בעורקיה.
באירופה של ימי הביניים אירעו פוגרומים כשהעם התקומם נגד המלך ונגד היהודים כאחד. למשל, בפרעות קנ"א (1391) בקסטיליה שבספרד המונים מוסתים טבחו ביהודים, למרות התערבותו של צבא המלך לטובתם; ובטבח הגדול בליסבון ב־1506, הפוגרום ב"נוצרים החדשים" - יהודים שהומרו לנצרות בכוח הזרוע - החל רק לאחר שהפורעים הצליחו להניס מהעיר את חיל המצב.
איך זה קשור להטיות נגדנו בתקשורת האלקטרונית? בעידן המודרני תקשורת ההמונים היא מייצגת ההמון. ככזאת, היא סיפקה רוח גבית לאנטישמיות עוד מצעדיה הראשונים. זה התחיל באירופה במאה ה־19, כשהעיתונות העממית המודפסת ליבתה את הסנטימנט האנטישמי כדי להגדיל את מכירותיה. העיתונות האנטישמית הגדילה לעשות ונרתמה למאמציהם של ארגונים אנטישמיים להשחרת פניהם של היהודים, כדי למנוע את השתלבותם בחברה. בצרפת יצא אז לאור העיתון האנטישמי "לה ליבר פארול" (הדיבור החופשי), שהקריקטורות האנטישמיות שיצר מהוות השראה לקריקטוריסטים ערבים עד לימינו אלה.
אם כן, כל ציפייה ישראלית לאהדה מהתקשורת העולמית אינה מציאותית. הגורמים הממונים על ההסברה הישראלית צריכים להביא זאת בחשבון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו