ברית איתנה, קשרי ברזל וידידות אמת הם חלק מהביטויים שבהם נציגים אמריקנים וישראלים אוהבים לתאר את הקשרים בין ישראל לארה"ב. ואכן, לא פעם עמדה ארה"ב לצד ישראל בצמתים גורליים והעניקה סיוע דיפלומטי, צבאי וכלכלי. אולם לא היתה זאת מתנת חינם.
הרכבת האווירית האמריקנית במלחמת יום הכיפורים, מבצע "ניקל גראס", הגיעה ב־14 באוקטובר אחרי שצה"ל כבר הצליח להפוך את הקערה על פיה בחזיתות הצפונית והדרומית. כמו כן, לקראת סוף המלחמה, בעוד צה"ל חותר להכרעה, איים ממשל ניקסון "להתנתק מישראל" אם לא תעצור את כיתור הארמייה השלישית.
לו רצתה וושינגטון לסיים את מלחמת ההתשה המתנהלת בין איראן לישראל, לו חיפשה לתת לבעלת בריתה גיבוי מלא ויד חופשית - כל מה שהיה עליה לומר הוא משפט אחד: "לישראל יש הזכות המלאה להגיב ביד קשה נגד כל איום נגדה"
ביוני 1981, לאחר ההתקפה הישראלית על הכור הגרעיני בעיראק, העניש ממשל רייגן את ישראל והקפיא את העברת משלוחי הנשק. סנקציות נוספות הוטלו לאחר ההפצצות האוויריות על מפקדות אש"ף בביירות.
אלו רק שתי דוגמאות מ־76 שנים, שמתוכן כמעט שני עשורים קרירים ביחסי וושינגטון־ירושלים. בשנותיה הראשונות של ישראל ניסו האמריקנים להדק את הקשרים עם הערבים. יתרה מזו, גם בשנים שבהן נחשבה ישראל בעלת ערך אסטרטגי משמעותי לאמריקנים, הם בחרו לא פעם להעניש אותה כדי לאותת למדינות ערב המתונות שיש גבולות ברורים לברית האסטרטגית הזו. מציאות דומה אנחנו פוגשים בשנה האחרונה.
עם פרוץ המלחמה נדמה היה כי ארה"ב לצד ישראל, אך די מהר הצטיירה תמונה שונה. ב־10.10.23 נשא הנשיא ביידן את נאומו המפורסם, שבו הכריז: "מי שחושב לנצל את המצב - !Don't". מטרתו היתה ברורה - מסר חד לאיראן, לחיזבאללה ולכל גורם טרור אחר, שלא ינסה לתקוף את ישראל. האם האיום השיג את מטרתו? לא.
במשך כל המלחמה תקפו חיזבאללה, החות'ים ומיליציות פרו־איראניות מעיראק ומסוריה את ישראל. Don't נוסף של ביידן נשמע ב־12 באפריל, ערב התקפת הטילים האיראנית הראשונה. האם זה עצר את טהרן? לא.
מן העבר השני, עלה שוב ושוב Don't אחר מוושינגטון. Don't שביקש לבלום את ישראל. לעצור אותה מלתקוף ברפיח; להימנע מלכבוש את ציר פילדלפי; לא להגיב בנחרצות אחרי "ליל הטילים" האיראני; לא להפציץ בביירות; לא לתמרן קרקעית בלבנון.
מה כן ביקשה ארה"ב? לסגור עסקה עם חיזבאללה, הפסקת אש עם חמאס, קידום מדינה פלשתינית. הדרישות האמריקניות הגיעו, לפי לא מעט דיווחים, עם הקפאת משלוחי נשק ואמצעי סיוע אחרים לישראל. אז כאשר ארה"ב אומרת Don't - למי ולמה היא מתכוונת?
זו שאלה קריטית, משום שמאז התקיפה האיראנית השנייה, נשמעים קולות המבקשים להגביל את ישראל.
האמריקנים לוחצים על תקיפת סמלי שלטון, בסיסי צבא ומרכזי תעשייה. לא לחינם הגיע לכאן מפקד פיקוד מרכז של ארה"ב (CENTCOM), הגנרל מייקל קורילה, ובאותה נשימה נקרא שר הביטחון יואב גלנט להתייעצויות בוושינגטון. וכך מתגלה כי החיבוק החם האמריקני הוא לעיתים קרובות חיבוק דוב.
לו רצתה וושינגטון לסיים את מלחמת ההתשה המתנהלת בין איראן לישראל, לו חיפשה לתת לבעלת בריתה גיבוי מלא ויד חופשית - כל מה שהיה עליה לומר הוא משפט אחד: "לישראל יש הזכות המלאה להגיב ביד קשה נגד כל איום נגדה". אבל כאשר הממשל האמריקני מותח קווים אדומים בסגנון ה־Don't של ביידן - ללא כיסוי ממשי, יש לומר - וכאשר ארה"ב ממשיכה להוציא הצהרות על רצון "לעצב" ו"להגביל" את אופי הפעילות הישראלית, מי ששואב עידוד הוא האויב.
יש לישראל חלון הזדמנויות נדיר לפעולת עונשין באיראן עד 5 בנובמבר. כפי שישראל פעלה בעזה ובלבנון בהתאם לאינטרס שלה והגיעה להישגים אדירים, כך עליה לפעול גם מול איראן. כל דחייה של התקפה נגד משטר הטרור האיראני היא בגדר החמצת הזדמנות שלא תחזור, בעיקר לאחר שישקע הקונפטי ממסיבות הניצחון בבחירות לנשיאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו