לא כל העולם נגדנו: מחשבות מנירנברג

לפני כמה שבועות החלטתי: אני אופטימי.

אתמקד בחוויות הפרו־ישראליות החיוביות, ולא בגל הנאצות האנטי־ישראלי/פרו־פלשתיני.

זאת היתה החלטה מודעת אחרי שהבנתי שהמחשבה בואכה חרדה על זה שאנטישמיות רווחת בכל מקום הביאה אותי לאזורים אישיים מאוד בעייתיים, כמו לשאול את עצמי האם האנשים הכי קרובים אלי אנטישמים, או האם אנשים שאני פוגש ברמה היומיומית שונאים אותי בעומק או בסתר ליבם. זו היתה נקודה שבה הבנתי שישנו קו דק בין הערכה ריאלית לבין פרנויה. בין חשש ששומר עליך ומגן עליך לבין פחד שמשחק בך ופוגע לך אנושות ברמת היומיום.

ניסיתי להבחין בפרטים שונים ביומיום. במהלך ביקור במינכן, למשל, ראיתי את דגל ישראל מתנוסס על בניין העירייה במריאנפלאץ, אחד המקומות המתוירים בגרמניה. מגזין שקניתי על בוואריה ייחד פרק נרחב על טבח הי"א באולימפיאדת מינכן, 1972, מה שוודאי לא היה הכרחי מנקודת מבטו של העורך

אני חי שש שנים בגרמניה ועובד בקהילה היהודית בנירנברג. מעולם לא חוויתי אנטישמיות. אמנם חזותית קל יותר לשער שאני פליט סורי מאשר יהודי, אבל גם בסיטואציות שבהן היה ברור מהיכן אני מגיע לא חוויתי בדל שנאה או דחייה.

ובכל זאת, כמו רבים מהיהודים והישראלים כאן, האדמה רעדה לאחר אותו יום מזעזע, ולא פחות מכך בחודשים שלאחר מכן. תחושת הביטחון עם הילדים הקטנים שלי התפוגגה, נמלאתי אשמה על זה שהחלטתי לגדל אותם כאן, ועם הזמן תהיתי מה הסיכוי שלי לחיות פה חיים שקטים ושפויים.

אבל ברגע שהבנתי שהפחד הזה מחריב יותר מדי חלקות טובות החלטתי שצריך לעצור. היו כבר אז כמה נקודות חיוביות שהעידו שהמציאות לא נראית בהכרח כמו הפחדים שלי, כמו עיתונאית שריאיינה אותי במסגרת סדרת כתבות קהילתיות על הרקע היהודי־תימני והיתה מאוד סקרנית ופתוחה; או ברמנית שראתה ספר שקראתי וסיפרה שלמדה עברית באוניברסיטה, פשוט כי השפה סיקרנה אותה.

אבל עם אנקדוטות נחמדות לא קונים במכולת או נפטרים מחששות, והחלטתי לפצוח במחקר קטן משלי כדי להבין עד כמה באמת רווחת האנטישמיות.

התחלתי לקרוא בשיטתיות את העיתון היומי פה (לא את ה"בילד" הפופולרי, שידוע בעמדות הפרו־ישראליות שלו).

אחרי שבועיים המסקנה היתה ברורה - המלחמה בעזה לא עד כדי כך בכותרות, ונושאים אחרים כמו הבחירות לפרלמנט האירופי, שיטפונות ופסטיבלים מקומיים מקדימים אותה בהיררכיה החדשותית. גם כשישנו סיקור - הוא מאוזן יחסית ונע בין ביקורת סבירה על ישראל לכתבות פרו־יהודיות.

ולא רק זה. ניסיתי להבחין בפרטים שונים ביומיום. במהלך ביקור במינכן, למשל, ראיתי את דגל ישראל מתנוסס על בניין העירייה במריאנפלאץ, אחד המקומות המתוירים בגרמניה. מגזין שקניתי על בוואריה ייחד פרק נרחב על טבח הי"א באולימפיאדת מינכן, 1972, מה שוודאי לא היה הכרחי מנקודת מבטו של העורך. או צמד רופאים שישב לידנו בבית הקפה ושמע אותנו משוחחים, מסתבר שיודע עברית כי עשו בישראל שנת הפסקה מהלימודים.

מובן שהיו דוגמאות הפוכות, אבל הן היו מיעוט, כמו סטודנטית טורקייה שישבה מולי ברכבת והתחילה את השיחה ב"!Palestine should be free". אבל גם האפיזודה הזו התגלתה כעמדה מורכבת שלא בדיוק תומכת בטבח או בשנאת יהודים.

אז למה כל זה נחוץ? לא רק כדי להרגיע את הלב החרד של אבא לילדים קטנים שיגדלו פה, או כדי להרגיע בנאדם שמקום העבודה שלו - הקהילה היהודית - הוא סדין אדום לאנטישמים, אלא גם כי אני יודע שלשם השפיות שלנו, יהודים וישראלים בכל העולם, חשוב ונכון שנכיר את התמונה. יש אנטישמיות מכוערת שצריך להילחם בה, אבל יש גם זירות שלמות - בעיתונות, בפוליטיקה, אפילו באקדמיה ובעיקר ברחוב, שאפשר לשאוב מהן אופטימיות ליום שאחרי. ליום שבו נצטרך לשקם את האמון שלנו מול העולם ולחזור לבנות חיים שפויים יותר.