מי מרחיק את "היום שאחרי"?

ערב יום העצמאות שוב הותקף הציבור הישראלי בגל ספינים וחילופי האשמות. שוב גורם ביטחוני תדרך נגד גורם מדיני שתדרך נגד אותו גורם ביטחוני. "במערכת הביטחון דורשים רגל מדינית מסיימת לפעילות הצבאית", נכתב בתדרוכים, "החלטות שלא מתקבלות, גם אם הן קשות, ממסמסות את ההישגים המבצעיים של הצבא". המילים הללו נכתבו לאור המבצע המתחדש של צה"ל בג'בליה.

דובר צה"ל סיפר לנו, ממש לא מזמן, שצה"ל פירק את הגדודים של ג'בליה. היום מסתבר שהם הוקמו חזרה, אחרי שבועות ספורים, ועכשיו טובי בנינו נכנסים שוב לסמטאות ג'בליה כדי לחסל את אותם הגדודים. בצה"ל מצאו אשם: הדרג המדיני שלא דאג ל"יום שאחרי", אבל האמת היא ששום יום שאחרי לא יעזור כשחמאס עדיין יודע לשקם את עצמו תוך שבועות. ההרגשה היא שהפיקוד הבכיר של צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל הרצי הלוי, מנסה למצוא פתרונות קסם, ועל הדרך שובר כל גרם של ממלכתיות כשהוא מחליט להנחות את הדרג המדיני מה לעשות. וכשהאחרון לא מתיישר, הולכים בכירי הצבא לתקשורת, מתדרכים ומלכלכים.

זה לא שלא צריך לדבר על "היום שאחרי" - זה פשוט שאנחנו ממש לא שם. ישראל כבר ניסתה כמה אפשרויות ליום שאחרי, כולן כשלו כי חמאס עדיין חי, בועט ויורה.

ישראל ניסתה להביא כוח של הרש"פ לאבטח משאיות סיוע, קצינים של הרשות נשלחו בתיאום עם מצרים כדי למנוע את השתלטות חמאס על משלוחי הסיוע. חמאס דאג לסכל את היוזמה הזו, לא בדרכי נועם. ישראל ניסתה גם ליצור שלטון מקומי דרך חמולות מקומיות, חמאס דאג לקרקע את היוזמה בשיטות משלו. לפני כמה ימים יצאו באיחוד האמירויות נגד רה"מ נתניהו כשזה דיבר על שותפות של האמירויות בניהול הרצועה. אלה רק דוגמאות לניסיונות "היום שאחרי" שכשלו עוד בחיתוליהן. אולי דווקא בכירי הצבא הם אלה שצריכים לחשוב אחרת?

הדרג המדיני נתן דירקטיבה ברורה לצבא בתחילת המלחמה - מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים. אלו שתי מטרות המלחמה. שר הביטחון והרמטכ"ל אומרים שוב ושוב שלחץ צבאי יביא גם להשבת החטופים. איך ממוטטים את שלטון חמאס? הורגים את חייליו, מחסלים את הפיקוד והשליטה, מפרקים סמלי שלטון, ובעיקר דואגים שהוא לא יחזור וישתקם. המנגינה שנשמעת מהתדרוכים הגסים של בכירי הצבא היא שהם מייחלים לרגע שבו תבוא הרשות הפלשתינית ותעשה קצת סדר. ואולי כדאי לחשוב אחרת?

אם צפון הרצועה עדיין שורץ מחבלים שיורים אפילו היום רקטות על תושבי שדרות והעוטף, אולי צריך להשליט שלטון צבאי בצפון הרצועה עד לניקוי השטח באופן יסודי מחמאס? אם ידוע שחמאס משתלט בכוח על משאיות הסיוע ומתעמר אפילו באוכלוסייה שלו עצמו, למה שאנחנו לא נדאג לאזורי חיץ שבהם נחלק סיוע הומניטרי יחד עם ארגונים בינלאומיים?

הדרג הצבאי מפחד מהאפשרויות הללו. שבוי בקונספציה בלתי נגמרת הוא מעדיף את הליטופים של הרשות הפלשתינית, כאילו אפשר להעתיק באופן מלאכותי את מודל יהודה ושומרון לעזה, שנוקתה מיישובים יהודיים ומתשתיות צבאיות. הרי שום מדיניות "יום שאחרי" לא תיתכן כשלא הגענו ליום הזה, כשחמאס טרם הובס, כשהדרום חוטף רקטות מדי יום, כשגדודי חמאס משתקמים במהירות. על איזה יום שאחרי מדבר הרמטכ"ל?

ההרגשה היא שהפיקוד הבכיר של צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל הרצי הלוי, מנסה למצוא פתרונות קסם, ועל הדרך שובר כל גרם של ממלכתיות כשהוא מחליט להנחות את הדרג המדיני מה לעשות. וכשהאחרון לא מתיישר, הולכים בכירי הצבא לתקשורת, מתדרכים ומלכלכים

הדרג המדיני הוא לא חותמת גומי לכל מה שהצבא רוצה. לצערי, בשנים האחרונות וגם כיום הדרג המדיני לא מאתגר כמעט בכלל את האסטרטגיה של הצבא, אבל בכל מקרה הוא לא צריך לעמוד דום ולהצדיע, להפך.

שבענו ממילים יפות. המנטרה שמייצרים בכירי הצבא, "חלופה לחמאס תייצר לחץ", היא אשליה שקרית. מה שמייצר לחץ זה הכידונים של צה"ל, לא אבו מאזן המושחת והאנטישמי.