ד־מו־קרט־יה בע"מ

נורת האזהרה נדלקה כבר באוקטובר, כשמזכיר המדינה אנתוני בלינקן השתתף בישיבת קבינט המלחמה.

התלות של ישראל בארה"ב בכל הנוגע לאמצעי לחימה כבר אינה סוד, אך אפילו במצב רגיש זה, השתתפות בפועל בישיבת קבינט היא מסר בוטה המשקף את מעמדה של ישראל. בהמשך התברר שזה קרה כמה פעמים. בלינקן הפך מאז לאחד מהגורמים המרכזיים הדוחפים לעצירת המלחמה, להחזרת האוכלוסייה לצפון הרצועה, להרחבת הסיוע ההומניטרי ללא תמורה, להיענות לרעיון המדינה הפלשתינית, ועוד.

ההשתתפות בקבינט היתה רק תחילתה של ההידרדרות. אם כבר השתתפות בקבינט - מדוע לא לעלות מדרגה? בפברואר הגיעה הבקשה של בלינקן להיפגש בארבע עיניים עם הרמטכ"ל הרצי הלוי. מדובר בחריגה גדולה מהפרוטוקול. את זה עושים רק לממשלה שנתפסת כבלתי לגיטימית, אף שנבחרה בבחירות דמוקרטיות במדינה דמוקרטית.

עתה נפרצו כל הסכרים. האמירות של אנשי הממשל הדמוקרטי מעידות על תפיסתם את ישראל כמדינת חסות. סגנית הנשיא קמאלה האריס התייחסה לישראל כדיקטטורה באומרה: "חשוב מאוד להבחין בין ממשלת ישראל לאזרחי ישראל". הסקרים, אגב, מבהירים שהרוב הגדול בישראל תומך במדיניות המלחמה של הממשלה יותר משהאמריקנים תומכים במדיניות ביידן. צ'אק שומר, מנהיג הרוב בסנאט, החריף את הסגנון כשקבע כי נתניהו מהווה מכשול לשלום, כמו חמאס, ולכן יש ללכת לבחירות - נאום שזכה לשבחים מביידן.

להידרדרות הזאת יש שותפים בישראל. האמריקנים ראו את שלטי הענק SAVE US, ולמעשה מהדהדים את המסרים מהפגנות קפלן. ברוב המכריע של אמצעי התקשורת, כמו גם באופוזיציה, לא נשמעה ביקורת על ההתפתחויות הללו. התגובות נעו בעיקר משתיקה ניטרלית לכאורה שכמוה כהסכמה במקרה הטוב, דרך מחיאות כפיים ושמחה לאיד במקרה הרע, ועד לתמיכה מלאה ומפורשת בביקורת האמריקנית במקרה החמור במיוחד. לדוגמה, יאיר לפיד חזר שוב ושוב על כך שהוא מסכים עם הביקורת האמריקנית על ישראל, ואף הדהד את המסר המטומטם שלפיו יש להפריד בין נתניהו לבין אזרחי ישראל.

התפיסה שלפיה הממשלה הנבחרת היא לא לגיטימית לא הומצאה בארה"ב, אלא כאן. פעם הממלכתיות כללה דפוסי התנהגות ברורים: הימנעות מביקורת וממחאה בחו"ל, לגיטימציה לממשלה נבחרת מול גורמי חוץ גם מצד האופוזיציה, ומעל לכל - השהיית כל הוויכוחים וגילוי אחדות בשעת מלחמה. דבר מזה לא נותר.

האמריקנים ראו את שלטי הענק SAVE US, ולמעשה מהדהדים את המסרים מהפגנות קפלן. ברוב המכריע של אמצעי התקשורת, כמו גם באופוזיציה, לא נשמעה ביקורת על ההתפתחויות הללו. התגובות נעו בעיקר משתיקה ניטרלית לכאורה שכמוה כהסכמה במקרה הטוב, דרך מחיאות כפיים ושמחה לאיד במקרה הרע

ח"כ לשעבר ד"ר עינת וילף מהשמאל היטיבה למצות את הדברים. להערכתה, המאבק ברפורמה היה רק אמצעי לביטוי תפיסה עמוקה בשמאל, שלפיה שלטון הימין אינו לגיטימי למרות ניצחונו בבחירות. הלגיטימציה לשלטון ימין שנבחר בבחירות דמוקרטיות היא לגיטימציה רשמית, אבל לא עמוקה.

ההתבטאויות האמריקניות הפומביות, אם כן, משקפות תפיסות עומק בשמאל הישראלי. כעת מובן יותר מדוע השמאל דורש בחירות בלי לענות על השאלה מה יקרה אם נתניהו שוב יזכה. התשובה פשוטה: לבחירות אין באמת משמעות כשהתפיסות הן אנטי־ממלכתיות ואנטי־דמוקרטיות.