התודה הראשונה לתא"ל גולדפוס היא ישירה, כללית ובלי יותר מדי שטיקים ודרמות: תודה על זה שהוא שם. מסכן את החיים שלו בשביל כולנו יום אחרי יום בלי להתבלבל גם כיום, וגם לאורך תקופה ארוכה, שהחלה כבר בהיותו לוחם שייטת צעיר ונועז אי־אז לפני יותר משני עשורים.
התודה הזו לא מגיעה עם כוכבית או על תנאי או "למרות ש-". היא מגיעה כי ככה עובד הפורמט הזה של מדינה בעת מלחמה מול אויב נטול מצפון עם גבולות מוסריים בלתי קיימים או שטרם התגלו. אומה כל כך קטנה יודעת לזהות ולהוקיר את הראויים לכך.
גולדפוס גרם נזק בכך שאת הדברים הנכונים (ברובם) שאמר אימצו דווקא המטורללים מהצד הקיצוני של המפה הפוליטית על עיתונאיה, מיאיר גולן ועד שקמה ברסלר, דרך נדב איל, טיפוסים שאינסטינקטיבית גורמים לרוב גדול מאזרחי ישראל להיבהל
התודה השנייה מגיעה לתא"ל גולדפוס על כך שהזכיר לכולנו שאנשי צבא מהוללים בדרגות בכירות הם בראש ובראשונה בני אדם. ובני אדם מדרגת סא"ל ומעלה - וסליחה אם מי מהקוראים פה נחשף לראשונה לצורה שבה מכינים נקניקיות - הם דמויות פוליטיות שקידומם הוא פוליטי.
אין מה להזדעזע, ככה זה בכל ארגון גדול. לרגע ניתן היה לחשוב שהתא"ל דיבר בכלל כשהוא נסער אל מכשיר הקשר בעת לחימה ודבריו הודלפו, וכך לפחות הבינו לא מעט אנשים את הדיווח ואת הציטוטים ששוחררו סימולטנית. אבל הכל (הכל) היה הפוך לגמרי: גולדפוס אולי דיבר "מדם ליבו", אבל הוא עשה זאת במסגרת מסיבת עיתונאים מושקעת, וכמו מפקד קומנדו טוב, הוא דאג מבעוד מועד לכל מה שצריך כדי שהמבצע הצבאי הזה יצליח: הוא וידא שהכתבים מכירים את ציר ההגעה, הוא סידר וביים טוב־טוב את עמדת השמירה, סליחה - עמדת הפודיום שממנה נאם (טנק מאחורה וגם בוץ). והכי חשוב - כרימון המתנפץ ברעם וכעטלף המגיח מן העלטה הוא הצליח להסתיר את נאומו עד השנייה האחרונה מהאויב, סליחה - מדובר צה"ל, בוגר שייטת בעצמו אגב.
גולדפוס גרם נזק בכך שאת הדברים הנכונים (ברובם) שאמר אימצו דווקא המטורללים מהצד הקיצוני של המפה הפוליטית על עיתונאיה, מיאיר גולן ועד שקמה ברסלר, דרך נדב איל, טיפוסים שאינסטינקטיבית גורמים לרוב גדול מאזרחי ישראל להיבהל ולעצור לבירור עצמי עמוק כשהם מוצאים עצמם מזדהים אפילו עם משפט אחד שהם מסכימים איתו.
אם זה נראה כמו ברווז ולא יודע לצלול כמו ברווז, אז חזינו בברווז: באמצע מלחמה קצין בכיר ומוערך אותת לכולנו שהצבא הזה הוא תחנת מעבר למפלגת מרכז מתחלפת בעתיד הלא רחוק. ולכן תודה לך, תא"ל גולדפוס, על שהזכרת דווקא עכשיו בשעת מלחמה עד כמה חוק צינון אנשי צבא הוא לא פחות מקריטי עבור הציבור הדמוקרטי במדינת ישראל.
כן, דווקא כשיש קונצנזוס מימין ומשמאל על איכויותיו כלוחם וכמפקד, ודווקא כשהציבור עסוק פחות ברעש פוליטי ויותר בדאגה מכל צלצול בסלולרי ופיד מצמית מעוד "הותר לפרסום", מתחדדת ההבנה הבסיסית כל כך שקיימת בכל מקום ברחבי הארץ זולת זו שבאזורי החיוג של הקצונה הבכירה בישראל: קצינים טובים וערכיים בדרגות בכירות, עד שכבר מוצאים כאלו, כדאי שיישארו בסביבה שבה הם פורחים. אה, וכדאי גם שילמדו דווקא מהדרג המדיני השנוא עליהם: כשיש מלחמה, אל תתעסקו ביום שאחרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו