שכחנו את משפחות הקבע שלנו

השבוע שוחחתי עם הדס. בן הזוג שלה, סרן ר', הוא רופא של יחידה מובחרת, איש קבע.

בימים כתיקונם הוא "עושה יומיות" וחוזר מדי יום הביתה מהצבא. היא ילדה את ילדם השני בחודש יולי האחרון, רגע לפני המלחמה. אבל במלחמה הזו הדס היא אשת מילואימניק לוחם לכל דבר ועניין. כמו נשות המילואימניקים היא לא זוכה לראות את בן זוגה, כמו נשות המילואימניקים היא מגדלת ילדים לבדה, כמו נשות המילואימניקים היא נאבקת כדי שהקריירה שלה עצמה לא תשקע, וכמותן היא מעבירה את לילותיה בדאגה לשלומו. אבל באווירה הציבורית וגם במעטפת הצבאית היא נשארה קצת מאחור, עם עוד אלפי בני ובנות זוג של אנשי קבע. מדינת ישראל העלתה על נס את המילואימניקים, אבל שכחה קצת את עמוד השדרה של השגרה.

מדינת ישראל, גם החברה האזרחית וגם הציבור, אבל לא פחות מכך הממשלה, חיבקה את המילואימניקים. בהתחלה הייתי קטנת אמונה, אבל ככל שחלפו החודשים חזיתי וחוויתי על בשרי את החיבוק הלאומי שהעניקה לי מדינה קטנה.

הסיוע הכספי, השוברים לנופש משפחתי, הסיוע בטיפול זוגי ובטיפול רגשי לילדים, החזרי ההוצאות על כלכלת בית, קרן הסיוע הכלכלי, ואפילו השובר לגלידה או הסרט חינם שנתנו לילדים בחנוכה ושימחו אותם עד הגג - כל אלה עזרו ועוזרים, הופכים את הקושי הגדול לקצת יותר נסבל. אנחנו גאים להיות חלק ממשפחת המילואים, ומשפחת המילואים יודעת להיות גאה בנו.

אבל זו לא המציאות של בני ובנות הזוג של אנשי הקבע בצבא. קודם כל, כי הגישה שלנו, באופן די טבעי, היא שנשות אנשי הקבע רגילות לזה, שאלה החיים שהן בחרו לעצמן. זה כמובן נכון ביומיום, אבל כמוני במלחמה הזו הן לא בחרו, ובניגוד אלי הן לא קיימות בתודעה הציבורית כגיבורות, אף שזה מה שהן. לא רק התהילה הציבורית שמגיעה למשפחות המילואים דילגה עליהן, אלא גם המעטפת הכלכלית והרגשית שדואגת למשפחות המילואים.

הנה דוגמה מעט שטותית אבל צובטת: ביום האישה הבינלאומי קיבלו כל נשות המילואימניקים מתנה קטנה מרשת ביג. איפה היו נשות משרתי הקבע? נשכחו. זה אמנם משהו קטן, אבל תאמינו לי שכדי להחזיק מעמד בתקופה הזו ללא בן זוג כל דבר קטן עשוי לבנות או להפיל.

מובן שהסיפור הגדול הוא לא מתנה ליום האישה או שובר לגלידה, אלא הצבא והמדינה.

אין כיום לבנות הזוג של משרתי הקבע פיצוי כלכלי על אובדן ההכנסה שלהן עצמן בעקבות המלחמה, לא לשכירות ולא לעצמאיות. חוק "שעת מילואים" בחירום, שמאפשר לבני או לבנות הזוג שעת היעדרות ביום עבודה, גם הוא לא חל עליהן.

בשונה מבנות זוג של מילואימניקים, לנשות אנשי קבע אין הארכה של חופשת לידה בתשלום, אין מענק לסיוע בתפעול הבית, אין תוספת ימי חופשה ומחלה כפי שעשו באופן מדהים לנשות המילואימניקים, ואין גם סיוע נפשי או זוגי. גם ההקלות לבני זוג סטודנטים הגיעו רק אחרי מאבק ציבורי והרבה זיעה.

זו לא מציאות טובה. מציאות שבה אנשי קבע לצד אנשי מילואים לוחמים כתף אל כתף בחזית אבל בעורף היחס שונה היא מציאות לא בריאה.

ביום האישה הבינלאומי קיבלו כל נשות המילואימניקים מתנה קטנה מרשת ביג. איפה היו נשות משרתי הקבע? נשכחו. זה אמנם משהו קטן, אבל תאמינו לי שכדי להחזיק מעמד בתקופה הזו ללא בן זוג כל דבר קטן עשוי לבנות או להפיל

משרתי הקבע הם לרוב אנשים אידיאליסטים, אבל זה לא מספיק, הם צריכים גב לאומי. גם הלוחמים, גם תומכי הלחימה, גם אנשי המפקדות והלוגיסטיקה, כל מי שנדרש למאמץ המלחמתי, הנגדים והקצינים כאחד, כולם צריכים להיות כלולים במענה לשעת חירום. מתישהו, אני מקווה, יגיע שש אחרי המלחמה.

כדי שמשפחות אנשי הקבע ימשיכו להיות העורף החזק שלנו גם אז, הן חייבות לקבל את המעטפת הרשמית וגם הציבורית כבר עכשיו.