אני קראתי לה רביבתי. כשפגשתי את רביבה אפל לראשונה היא כבר היתה ״רביבה״ - שם דבר. בית הקפה ברמת השרון שגשג והיה לסיפור הצלחה מקומי מסחרר ורביבה הקונדיטורית המחוננת שהביאה את טעמה המעודן והאלגנטי של פריז לישראל, היתה לנביאה בעירה.
רביבה אפל שינתה את מתאר המפה הקולינרית הישראלית ופועלה התווה דרך והיווה מופת. רביבה אפל גם שינתה את חיי.
החברות החביבה בינינו קרמה עור וגידים כשהיא בשיא הקריירה ואילו אני בראשיתה. הוזמנתי להשתתף בסדנאות והרצאות בחדרון הקטן שהוסב לכדי כיתה במרכז ליבו הפועם של בית הקפה. סיפרו לי עד כמה היא רצינית ושקדנית וקשוחה. ואכן כך. אך שתינו מצאנו גם מכנה משותף רגשי ועוד אחד משמעותי - שתינו חוגגות יום הולדת באותו תאריך יפה וכפול ספרות.
רביבה ליוותה אותי בעדינות ורצינות, וכעבור ארבע שנים, כשאני בשלבי הריון מתקדם, הזמינה אותי לקפה בארבע עיניים. באותו חדרון ברמת השרון, ייעצה לי רביבה להתמקד בחיי המשפחה ולסגור את המסעדה. היא אמרה שלבשל תמיד אדע ותמיד אוכל, אבל לגדל ילדים קטנים אפשר רק בזמן אמת. אמרה שאני חייבת את זה לעצמי, להתמסר לאימהות. בדרכי חזרה למסעדה הקטנה שלי גיחכתי לעצמי, חשבתי שרביבה השתגעה קצת. כעבור שבוע הודעתי לתקשורת על סגירת המסעדה.
מאז אני אימא לארבעה, הקריירה שלי ענפה ופורחת ויש בה מקום עצום לגידול ילדיי, עד היום אני מספרת את הסיפור הזה ומוקירה תודה לרביבה ששינתה אצלי הכל.
במהלך השנים בילינו יחדיו בהשתלמויות בארץ ובחו״ל, שפטנו יחדיו בתחרויות מקצועיות, הופענו בפסטיבלי אוכל נחשבים, ותמיד ולתמיד נחגוג ביחד יום הולדת.
היום אני נפרדת מרביבה בעצב גדול. חסרונה פער חלל עצום בנוף הישראלי. משפחתה, חבריה ומוקיריה ינצרו את אישיותה, דמותה ופועלה באהבה רבה ואינסופית. ואני ביניהם.
יהי זכרה ברוך.
