כבר ביום המשחקים השני קיבלנו משחק למזכרת, הצגת כדורגל גדולה בין ספרד לפורטוגל, או נכון יותר בין ספרד לכריסטיאנו רונאלדו.
הספרדים הציגו יכולת נהדרת ונראו בדרך הבטוחה לניצחון, אבל הכוכב הפורטוגלי שוב הוכיח שהוא יחיד ומיוחד, סחב את הנבחרת על כתפיו וסחט נקודה יקרה במו רגליו.
"לה רוחה" הגיעה למשחק בצל פרשת לופטגי, אבל השחקנים ידעו להשאיר את הסיפור מאחור, לפחות ברמת המוכנות ובהתלהבות שהציגו במשחק. היירו עמד למבחן רציני אחרי שנזרק ברגע האחרון למים העמוקים ועבר אותו בהצלחה. החל מההרכב, דרך צורת המשחק וניהולו, ועד הגישה של השחקנים. היה ניכר שיש מי שמנווט את הספינה.
ספרד הפגינה בהרבה דקות כדורגל מרהיב, קצבי, עם יכולת אישית נפלאה של שלל המהנדסים בקישור ובהתקפה. היא גם הוכיחה הרבה חוסן מנטלי כשחזרה פעמיים מפיגור עם שערים נהדרים.
החבורה בלבן ספגה שער מוקדם, אבל מהר מאוד התעשתה והשתלטה על המשחק. היא החלה להניע את הכדור במהירות וביעילות לאזורים המסוכנים ויכולה רק להצטער שלא סגרה את הסיפור עם שער רביעי, כי כשרונאלדו בסביבה יתרון של שער אחד הוא מסוכן מאוד.
הרבה שחקנים ספרדים ראויים לציון, אבל מעל כולם בלטו איסקו בהופעה גדולה וקוסטה שנראה חד מאוד.
בצד השלילי נמצא דה חאה. זה לא היה היום של שוער מנצ'סטר יונייטד, שנגע בכדור שלוש פעמים במשחק - בכל פעם שהוציא את הכדור מהרשת. הוא היה מבוהל והססן, ואת השער השני הוא היה חייב למנוע.
גם אינייסטה היה חלש ולא מרוכז. לא זכור לי משחק שבו הוא איבד כל כך הרבה כדורים.
שום דבר לא ייקח מרונאלדו את מה שעשה ביום שישי, אבל השופט טעה בשתי החלטות קריטיות - הפנדל בפתיחה והשריקה לעבירה שהולידה את שער השוויון הענק. בשני המקרים הוא קנה את הנפילות התיאטרליות של רונאלדו.
בשורה התחתונה ספרד ירדה מאוכזבת ומתוסכלת מאיבוד הניצחון, אבל אחרי שהדופק יירד יישארו שם עם הרבה מקום לאופטימיות, כי מבחינת היכולת ספרד היתה בגדולתה ובמשחקים הבאים היא לא תיתקל באגדה מספר 7.
