עהד תמימי, הנערה הפלשתינית שריצתה עונש מאסר לאחר שהורשעה בתקיפת חייל, עושה כעת סיבוב ניצחון באירופה ומתקבלת בהערצה השמורה לגיבורי תרבות. הכבוד שחולקים לה במערב אמנם מעלה קֶבֶס בקרב ישראלים רבים, אולם יש צדק בטענה כי להתנהלות הצבא והמדינה היה חלק לא מבוטל בהפיכתה לנערת הפוסטר של "המאבק בכיבוש". קצין מול נערה, צבא חמוש מול אוכלוסייה אזרחית - זה אבוד מראש.
אבל בני משפחת תמימי, ובעיקר עהד, היו מוכרים לפעילי "המאבק בכיבוש" בארץ ובחו"ל גם לפני מאסרה. תמונותיה כילדה המתעמתת עם חיילי צה"ל הן סמל מוכר, ומסיבות ברורות, שמשטר התקינות הפוליטית אוסר להודות בהן.
אז הנה אני אומר: זה, בין השאר, משום שהיא בהירת עור וזהובת שיער. חזותה המערבית מעניקה לה בולטות; היא לא עוד פלשתינית כהת עור עם כיסוי ראש הזועקת מרה ומנופפת בידיים, אלא צעירה אירופאית למראה, המחייכת למצלמה בשיניים צחורות. ובניגוד לשאר, הראויים לחמלה יודו־נוצרית, תמימי מעוררת הזדהות. היא, בג'ינס התכול וצעיף הכפייה, נראית כמו נערה בריטית או הולנדית בדרך לבית הספר.
וזה הופך את תמימי לא רק לפרצוף מוצלח עבור "המאבק בכיבוש", אלא למכשיר יעיל פי כמה בדמוניזציה של ישראל. אפשר להסתכן ולהמר שמאסרה של תמימי עורר באירופה מידה דומה של זעם, לפחות כמו הירי בילד מוחמד א־דורה. לא כי המוות שלו פחות "נפשע", אלא כי הוא, האומלל, קורבן פחות "קרוב", פחות "משלנו". וכשהמצפון האירופי מחבק אליו קרוב את הנערה תמימי, הוא מאמץ אותה כבת משפחה אבודה שנחלצה ממלתעות "הרוע המוחלט".
והרוע המוחלט, אין צורך להסביר, הוא ישראל וקלגסיה, שידיהם המגואלות בדם מטנפות את תמימי התמה, ומחללות את תומתה המקודשת. הנרטיב הזה רוכב על מנעד רחב של מיתולוגיה אנטישמית, וההיסק ממנו משמעותי: תמימי מספקת למצפון האירופי הזדמנות לשנוא מחדש את היהודי המלוכלך, ואולי אף גאולת נפש. אם בשולי התרבות הישראלית, באגף שאוהב להתגאות בקרבתו למערב, על ערכיו ה"אוניברסליים", יש מי שמשווה בקול רם אותה לאנה פרנק או לז'אן ד'ארק, ברור שעבור אירופאי ממוצע מדובר באסוציאציות טבעיות.
כך הפכה תמימי לממרקת המצפון האידיאלית של שנאת ישראל, ואולי אף ליותר מכך: ל"בלונד וושינג" של הטרור הפלשתיני והתמיכה בו. יש בגלקסיה הפרו־פלשתינית, כולל בישראל, מי שרואים בתמימי לא רק גיבורה לאומית, אלא סמל של "המאבק הבלתי אלים". בניגוד לטרוריסטים צמאי דם, היא לא מרימה יד (זולת סטירת לחי פעוטה) ומייצגת "התנגדות אזרחית".
אך אלה לא ניגודים, כפי שמקווים שנאמין, אלא שני רכיבים משלימים. אין טרור בלי שנאה מזוקקת; ואין תמיכה בטרור בלי הזדהות עם קורבן חסר ישע. תמימי מאפשרת ל"בעלי המצפון" להזדהות עם נערה "אמיצה" ולשכוח מה מסתתר מאחוריה. גם בארץ יש מי שנפל בפח התעמולתי. למזלנו, הציבור הישראלי ברובו, לא מסתנוור מתלתליה הזהובים של אהובת ליבם של שונאי ישראל.
