המפולת של פירמידה ממונפת כאי.די.בי הציפה לא רק את בעיית היעדר התחרותיות וההוגנות בכלכלה הישראלית ואת העובדה שאין פה משטר של כלכלת שוק, כפי שרבים מאמינים, אלא אף פגעה בחברה האזרחית השברירית של ישראל.
דמוקרטיה אינה רק בחירות. בחירות חייבות לייצג חלק נכבד מהציבור, ואילו אצלנו רבים אינם מצביעים מתוך ייאוש או אדישות. דמוקרטיה מחייבת גם קיום חברה אזרחית על מוסדותיה הוולונטריים. אלה מאפשרים מציאת פשרות בין האינטרסים השונים בחברה ויוצרים בלמים ואיזונים בין הרשויות השונות.
בישראל החברה האזרחית היתה תמיד חלשה ושברירית, כמו בכל משטר סוציאליסטי או מדינת סעד, הבנויים על שליטה פוליטית בכלכלה, על הלאמה רחבה ועל הסתמכות על "אנשי שלומנו". בישראל המפלגות שלטו שלטון מוחלט, ומושבי עולים חולקו בין המפלגות לפי מפתח מפלגתי. גם הכלכלה נשלטה בידיהן. הממשלה, המורכבת ממפלגות, היא המעסיק והקניין הגדול במשק. חברת העובדים, כור, בנק הפועלים, כלל, המשביר המרכזי, קופת החולים וארגוני הקנייה והשיווק של הסקטור הקולקטיביסטי כגון תנובה, שלטו למעשה במשק. הסקטור הפרטי היה קטן ותלותי. מוסדותיו הציבוריים עסקו בעיקר במאבק על חלוקת הטבות, ולא בשינוי השיטה מיסודה.
בישראל, שבה רוב האליטות - גם העסקיות - עוברות באוניברסיטאות שטיפת מוח קולקטיביסטית, לא התפתח מעולם מחנה בעל תפיסת עולם כלכלית־ליברלית (כזו שז'בוטינסקי ניסה לעצב). הימין התעסק בעיקר בחבלי הארץ ולא בכלכלה או בחברה. בגין לא היה פחות אטטיסטי מבן־גוריון. בשאיפתו "להיטיב עם העם", הוא הרחיב בהרבה את אחיזת "הממלכתיות" במשק והאיץ את הרס החברה האזרחית.
הייאוש מהאליל שהכזיב - הסוציאליזם - התבטא מחד גיסא בהקצנה (כבשמאל החדש) ומאידך גיסא בציניות. הציניות נולדה מהתפיסה המרקסיסטית המקובלת בארץ, שלפיה רווח נוצר מניצול וכדי להצליח ה"קפיטליסט" חייב "לדפוק" את הזולת, וכך נוהגים באמת רוב אנשי העסקים בארץ. תהליך הפרטה שקרי, שהעביר את הנכסים פושטי הרגל של הממשלה ושל ההסתדרות ל"מחוברים" (בפרוטות שלוו מהבנקים המולאמים), הגביר את הריכוזיות וחנק את מעט התחרותיות - ההפך ממה שהפרטה אמיתית אמורה לעשות. הריכוזיות השחיתה פוליטיקאים, עורכי דין ורואי חשבון מ"השורה הראשונה", יחצנים ועיתונאים. כולם העניקו שירותים במיליונים לטייקונים ועזרו להם לצבור עוצמה.
חרף התמוטטות הסוציאליזם וחזונו (לבד מבאוניברסיטאות), השליטה הפוליטית במשק רק גברה בחסות האליל החדש - "מדינת הרווחה". מדינת הסעד מחייבת מיסוי גבוה ושליטה פוליטית בכלכלה, פוגעת בצמיחה ומרוששת את רוב הציבור באמתלה של דאגה למוחלשים. אלו זוכים אמנם לפירורי חלוקה, המאפשרים להם להחזיק את הראש מעל למים הגואים של המחירים המופקעים, אך הם נידונים לחיים של שעבוד, של ניוון ושל תלות בגבאי ההטבות, כב"עיירות הפיתוח" (שם אורווליאני למקומות המדוכאים האלה).
במשק אשר עוצב על ידי ה"הפרטה" המדומיינת, עברה השליטה בריכוזיות לקבוצה של "מחוברים", בלשונו של גיא רולניק. אלה יצרו, כדבריו, את "...האליטה הכלכלית והשלטונית... בשלטון, ברגולציה, בדירקטוריונים, בבנקים ולעיתים גם באקדמיה, בבית המשפט ובעיתונות, שתכונתה העיקרית היא ההתרפסות מול הכוח".
אם מעורבות היתר של הפוליטיקאים בכלכלה, שהיא הגורם הראשון להשחתת הפוליטיקה והמשק, לא תרוסן, יתפסו את מקומם של הדנקנרים בעלי "כישורים" דומים, "חלבנים" המתמחים בסחיטת העטין הממשלתי ובשימון שלו. אם הפירמידות לא יפורקו, אלא רק יעברו ידיים, ואם סייעני הטייקונים לא ייענשו על חלקם בגזל של מאות אלפי המשפחות - התרבות הקלוקלת שיצרו אי.די.בי וסייעניה תמשיך להרוס את הכלכלה, ואיתה את החברה האזרחית והדמוקרטיה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
