רובנו מכירים את הקלישאה לפיה "החיים דומים לרכבת הרים – פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה". אולם ישנה מדינה מיוחדת שבה מנסים אמצעי התקשורת, לשכנע את ההמונים כי החיים דומים לרכבת שדים – פעם אתה למטה, פעם אתה למעלה אבל תמיד תחיה בחרדה קיומית.
שיעור האבטלה בישראל נמצא בנתון הנמוך בכל הזמנים ונע בין 5.5-6 אחוזים, תוחלת החיים בישראל מהגבוהות בעולם ותמותת התינוקות בישראל מהנמוכות בעולם, התוצר לנפש בישראל עולה בהתמדה ומקרב אותנו לצמרת העולמית, בשנה האחרונה היה שיא יציאות לחו"ל, שיא בייבוא מכוניות, ועוד ועוד. בסופו של יום, מדד האושר העולמי חושף נתונים איתנים: ישראל במקום ה-11 במדד האושר העולמי. אם המצב חיובי במגמות, מדוע מוצגים החיים בישראל כצינוק-כלכלי, מדוע מיני פרשנים לתחום א' חורגים לתחום ב', הכלכלי, וקובעים בנחרצות ש"רע פה"?
כל המעז לקרב את אצבעותיו לגיליון של 'ידיעות אחרונות' או 'הארץ', כל אדם שעיניו נעצרו על ערוץ טלוויזיה זה או אחר, כל אדם שמצא את עצמו באתר חדשות פופולרי, חושב כי אנו מדינה כמעט-ונחשלת בכל תחום, שהציבור אטום ונטול סולידריות לעניי עירו. לו יחפרו ארכיאולוגים בת"א, בשנת 3015, הם יבנו תמונה קוטבית למציאות בה אנחנו חיים; הם יחשבו שישראל, קונגו, בנגלדש ואיראן הנן מקשה אחת של סבל המוני. – לו היו צריכים הארכיאולוגים למצוא שם חדש למדינתנו, היו מכנים אותה 'פסימיסטן'.
מדוע צובעים אמצעי התקשורת המדוברים את הצלחתנו בצבעי כישלון? מדוע האפור מכסה, בגללם, את הרבגוניות של חברתנו? מדוע מועלים אמצעי התקשורת, בתפקידם ומציגים תעמולה במקום מציאות? התשובות רבות, אולם מעניינת מהן המטרה לשמה עושים כן: עם פסימי הוא עם זועם, עם זועף, עם מורד. השקר מנסה לעורר את שד ההמון לפעולה נוסח המחאה החברתית, הפסימיות היא מזון לשדים של שסע. לנגד עינינו המחשה של הביטוי הידוע "הפרד ומשול" – אמצעי התקשורת הנ"ל זורעים רוח-מרד ומייחלים לקצור את סופת המחאה-החברתית שתבוא. משפטו של הפילוסוף הגרמני ניטשה מהדהד: ״צאו וראו במיותרים ההם! תמיד הם חולים, מקיאים את מרתם ומכנים זאת עיתון".
המאבק של שומרי-הסף ממחנה 'ידיעות אחרונות' נגד 'ישראל היום' מצטייר, עתה, באור שונה לחלוטין. הוא מאבק בין הרצון של 'ישראל היום' להציג מעט מן האמת בדרכו – לעומת כישוף הכשפים של 'ידיעות אחרונות' והולכת עם ישראל שולל. מאבק זה הגיע לרמה הבזויה ביותר, ניסיון השתקה אלים, כפייה באמצעות החוק של האוליגרכיה התקשורתית הישנה שמוביל 'ידיעות אחרונות'.
אם נדמה את המידע למזון, אמצעי התקשורת, המתווכים הנ״ל, הם קמצוץ הרעל המטמא מחשבת-רבים. עלינו לארוז תרמיל ולהגר, עלינו להגר מפסימיסטן לאופטימיסטן, מארץ המרה-השחורה לארץ התקווה האמיתית, שמתחילה בהכרת מקומנו האמיתי, מקום שרחוק מרכבת השדים אליה מנסים לדחוק אותנו. מקום של אופטימיות זהירה, וגאווה במפעל, שכולנו לוקחים בו חלק, מדינת ישראל.
