צום קל, משקל כבד

מחר יחול צום עשרה בטבת.

זהו אחד מארבעת הצומות הקלים - צום גדליה, תענית אסתר, עשרה בטבת ושבעה־עשר בתמוז, לעומת יום הצום החמור יותר - תשעה באב. ארבעת הצומות האלה שווים עקרונית בחומרתם, אבל מתברר שגם ביניהם יש מדרג מהותי והלכתי, ובמדרג הזה עשרה בטבת נחשב לצום החמור והחשוב ביותר.

ההשלכה העיקרית של קביעה זו מעניינת: הוא אינו יכול לחול בשבת, אבל יש הסוברים כי גם אם היה חל בשבת היינו מחויבים לצום, אף שאסור לחלוטין להתענות בשבת. ולמה?

מפני שלגביו נאמר בנביא הביטוי "בעצם היום הזה", מה שאומר שהוא אינו יכול להיות מוקדם או נדחה.

הרבה קולמוסים נשתברו כדי לבאר מדוע נבחר יום הצום הזה לחמור מכולם, אך ראשית צריך להבין מה הוא, לזכר מה הוא, ומה בדיוק קרה ביום הזה שלשמו ולזכרו אנו צמים.

ביום עשרה בטבת של שנת 588 לפנה"ס הטיל האויב הבבלי מצור על ירושלים. זה היה כשנה וחצי לפני שהובקעה העיר, מהלך שהסתיים בחורבן בית המקדש ובשריפתו בתשעה באב. מתברר, איפוא, שהאירוע שבגינו נתקן הצום הזה הוא ממש לא החמור מכולם. בנביא הוא מתואר כפעולה צבאית של הטלת מצור: בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. אבל דווקא היום ההוא, שלא היו מעורבים בו דם ואש ותמרות עשן, הפך למשמעותי מכולם - חוץ מתשעה באב בעצמו, כמובן, שאז נחרב בית המקדש.

וההסבר המקובל הוא שמכאן לומדים ש"תחילתה של פורענות היא עיקר הפורענות". זהו משפט סתום קצת, אבל בעשרה בטבת תשפ"ד הוא מקבל, כמו כל דבר אגב, משמעויות עזות ומלאות כאב. הסיפור של עשרה בטבת הוא הסיפור של התמונה הגדולה. אי אפשר להסתכל על אירועים היסטוריים בפריימים בודדים - צריך לראות את העלילה כולה. כל אירוע דרמטי מתחיל בנקודה שאולי בשעתה נראתה פחות בעלת משמעות. יש שרוצים ללמוד מכך על המקום החשוב של סימנים מטרימים.

הסיפור של עשרה בטבת הוא הסיפור של התמונה הגדולה. אי אפשר להסתכל על אירועים היסטוריים בפריימים בודדים - צריך לראות את העלילה כולה. כל אירוע דרמטי מתחיל בנקודה שאולי בשעתה נראתה פחות בעלת משמעות. יש שרוצים ללמוד מכך על המקום החשוב של סימנים מטרימים

זה נכון, אבל זה לא מדויק, שהרי הטלת המצור לא היתה סימן מטרים, היא היתה חלק מהמערכה. מה שיותר מדויק הוא ההבנה שאחרי שריפה גדולה ראוי להתאבל ולצום - גם וביתר שאת - על נקודה מרוחקת שהתחילה אותה, וכבר נשכחה באופן טבעי. זהו המעמד המיוחד של "תחילתה של פורענות". שום דבר לא מתרחש כך פתאום, בעיקר לא פורענות. וכשעם מתכנס כדי לציין אבן דרך רעה בקורותיו, הוא נותן מקום מיוחד למה שהניע את שרשרת האירועים. מזכיר קצת את קליפ ה"בוא נזכור איך הכל התחיל" במסיבות יום הולדת, כשגם כאן וגם כאן, להבדיל, ההנחה היא שלהתחלה יש תפקיד. כל אחרית מתחילה מראשית. ואם כבר מצטטים נבואות, טוב לזכור את נבואת הנחמה ולדבוק גם בה:

כה־אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי (הוא עשרה בטבת) יהיה לבית־יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו.