במקורות נכתב כי "ארץ ישראל נקנית בייסורים" ואנחנו, הורינו, סבותינו וסבינו - הרגשנו זאת כחלק מהקולקטיב הישראלי המשתנה חדשות לבקרים ומקבל כל הזמן צורות חדשות. ואם בקולקטיב הישראלי המיוסר עסקינן, הרי שמרכיב חשוב בו – אחינו הדרוזים – נמצאים בשעת צרה בזמן שארגון הטרור הקיצוני "ג'בהת א-נוסרה" מנסה לכבוש את כפר ח'דר הדרוזי. בכפר מתגוררים קרובי משפחה של אזרחים ישראלים בני העדה הדרוזית, אשר מחרפים את נפשם עבור בטחון ישראל.
מה שקורה כעת בסוריה מזכיר מאוד את מלחמת לבנון הראשונה. גם אז היה מיעוט אתני שעמד לצד ישראל. גם אז נתבקשנו לסייע לו. אז היה מדובר בנוצרים ואילו היום בדרוזים. בכל מקרה, מדובר בשלוש קבוצות מיעוט במזרח התיכון אלא שמדינת ישראל, מדינת העם היהודי, מגיעה מעמדה שונה לחלוטין: מעמדה של כוח והרתעה, וככזאת שמוטלת עליה החובה המוסרית לא רק לסייע לבני בריתה ולבני משפחותיהם אלא להגן על מיעוטים חסרי הגנה אל מול מפלצות אנושיות.
הקשר הטוב בין היהודים לדרוזים החלו עוד במאה הקודמת. בזמן שמוסלמים ביקשו לפגוע ביהודים עמדו הדרוזים כנגד, כאשר רובם המכריע קבעו למעשה שהם תומכים בצד הציוני. במלחמת השחרור פעל גדוד דרוזי בשירותו של פאוזי אל קאוקג'י אך במהלכה הוא עבר לצד שלנו ועם הקמת מדינת ישראל הפך לחלק בלתי נפרד ממנה. ב–1957 קיבלו הדרוזים מעמד דתי רשמי, דבר שלא קיים באף מדינה אחרת.
מאז, הם משרתים בצה"ל בשירות חובה ורבים מהם משרתים יחד איתנו במילואים. האתגרים לשילוב כל בני העדה במדינת ישראל הם עצומים אך במיוחד בשעה הזאת ראוי להדגיש: זוהי שעת צרה לאחינו הדרוזים אלא גם שמדובר בשעת מבחן לחברה היהודית בישראל שנוגעת לערבות הדדית אנושית, ומי כמונו היהודים יודעים עד כמה הדבר מהותי.
ושלא יהיה ספק, האירועים בסוריה יתגלגלו גם אל תוך ישראל – השאלה באיזו עצימות. הנה כי כן, אזהרותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שוב הולכות ומתממשות וברגע הזה נדרשת הנהגה שקולה, אחראית וחושבת.
הנסיגה מלבנון בשנת 2000 יצרה מצב סיוטי מבחינת בעלי בריתה של ישראל וחלק מהם הפכו לפליטים שנקלטו בארץ. לא בלי קשיים. מה שמצופה מאיתנו הוא ללמוד את הלקחים מאותם מקרים וליישמם בצורה אפקטיבית הרבה יותר.
הכותב הוא מנהל אגף ההסברה של הליכוד
