מאמנים ישראלים שאימנו בעבר את בראיין רנדל נוטים להתאהב בו. הצייתנות השקטה וסט היכולות הוורסטילי בשני צידי המגרש נתנו להם מענה ללא מעט עניינים טקטיים - היכולת להשתמש בו הגנתית כדי לשמור כמעט על כל עמדה, ובהתקפה הוא הוסיף מימד אתלטי שמתכתב עם הטבעת, בעיקר ממרחק נגיעה. אם קבוצת כדורסל היתה חפיסת קלפי טאקי, רנדל היה קלף הטאקי הצבעוני שהמאמן זורק למגרש בהחלטיות כדי לתת לעצמו גמישות בעמדות ולקבוע באיזה צבע משחקים עכשיו, לפי הצורך.
לכן הרצון של גודס להחזיר אותו מובן. אבל למאמנים יש נטייה נוספת, והיא, מרוב אהבה להדחיק ולהשקיט את הקול הפנימי המתריע. להגיד לעצמו, כחלק מסיכון מחושב שכל מאמן לוקח בבניית קבוצה, ש"יהיה בסדר". ואז לשכוח, כמו אהובה מצועפת עיניים הזוכרת לאהובה את חסד נעוריה, אך מקהה את הפגמים ומכסה את הצלקות. וכך רנדל מגיע למכבי ת"א, עם שני פרמטרים שעליהם גודס מהמר: הקליעה והפציעה.
זה נכון שהערך המוסף של רנדל עולה על חסרונותיו, ובכלל, לאיזה שחקן אין חסרונות והכל בשיקולי עלות מול תועלת, אבל עדיין רנדל לא סגר הקיץ את הנגרייה שבבעלותו והפך לדגן יבזורי מקנטאקי. הוא עדיין יהיה נטול קליעה יציבה מבחוץ, ובכך ימשיך לתת לשחקן ששומר עליו שעות בלתי מוגבלות בעזרה ממנו בצבע, הוא יקל את העבודה ההגנתית על משחק הגב של הגבוהים ועל החדירות של הגארדים, ויהיה בעיה אקוטית בריווח המשחק.
בקבוצה עם מובילי כדור שהפיק אנד רול הוא נשמת אפם כמו יוגב אוחיון, טיילור רוצ'סטי וג'ורדן פארמר, וכשלתגובה ההגנתית לפיק אנד רול יש משקל עצום בפואנטה ההתקפית, זו יכולה להיות נקודה כואבת לצהובים.
כמו כן, עם מכת הפציעות שהכריעו את האליפות בעונה האחרונה, להמר על בריאותו של רנדל זו הכחשה מוחלטת של לקחי ההפסד, הרי הקונטיינר בנמל אשדוד עם מפרקיו של רנדל והטייפ שמדביק אותם עוד לא שוחררו מהמכס.
ואם כבר לקחים, נדמה שהרושם שמכבי ת"א ניסתה להשאיר לאחר הפסד האליפות בכך שהיא חוזרת להיות מכביסטית דורסנית ונטולת מצפון, והנה היא מחזירה את "האישה הטובה" רנדל, כולו צוף ומתיקות, בחור נחמד במובן הטוב וגם הרע של המילה, שגורם לאדומים מירושלים לשחרר חיוך קטן מתחת לשפם.
