ב-17 בדצמבר 2010 הצית עצמו מוחמד בועזיזי, ירקן תוניסאי בן 26 מן העיירה סידי בו זיד, זאת במחאה על התעמרות מתמשכת מצד השלטונות המקומיים. בועזיזי מת בבית החולים ב-4 בינואר 2011, והפך בו ביום לגיבורה של ההתקוממות התוניסאית, אשר סימלה את ראשיתו של גל המחאות אשר שטף את העולם הערבי. ב-17 בדצמבר 2016 מלאו שש שנים לגל מחאות זה, אשר זכה מאז פרץ לכינוי "האביב הערבי". תכליתו של מאמר זה לציין מספר תובנות ביניים, העולות מן האירועים במזה"ת בתקופה המדוברת.
ראשית, לאומיות אאוט, אסלאם אין. פחות ופחות עוסק האזור במדינות, בגבולות, בסמלים ובסממנים לאומיים, ואף בשליטים של מדינות, ויותר ויותר בתנועות דתיות, בעדות, בטרור דתי ובקווי השבר הדתיים, המהווים חלופה לאלו הלאומיים. חמאס, דאעש, ג'בהת אלנוסרה, אלקאעידה, המורדים החות'ים, ג'יהאד, סונים, שיעים, עלאווים, סלפים, האחים המוסלמים ועוד – כל אלו הינם מונחים דתיים, ולא לאומיים.
שנית, הפריפריה המזרח תיכונית הופכת מרכז, ואילו המרכז הופך פריפריה. תורכיה, מדינה סונית לא ערבית, ואיראן, מדינה שיעית לא ערבית, שני תאי שטח המצויים משני עברי המזה"ת הערבי הקלאסי, הפכו נותנות טון בשטחן של מדינות ערב המתפוררות עד הלא קיימות. שאיפות התרחבות והשפעה אלו קדמו אמנם לאביב הערבי, אך הפכו נגישות וישימות יותר עת התרחש. שני מושגי יסוד מאפיינים עד מאוד את המגמה הזו – "הסהר השיעי", ו"הנאו-עות'מאניזם". כיום, נתקשה למצוא תא שטח ערבי אשר חף מהשפעה זו.
תובנה נוספת הינה ריבוי שחקנים במגרש המזרח תיכוני, וכפועל יוצא מכך ריבוי אינטרסים. בשנים אשר קדמו לאביב הערבי, מושגים כגון "זהות אינטרסים", "בעד ונגד", "איתי או לעומתי", היו ברורים שבעתיים יחסית לימינו אנו. המציאות היומיומית באזורנו הפכה להיות כזו המערפלת מונחים אלו, עד כדי כך שכיום אין עוד חלוקה ברורה לאויבים ולידידים.
החלוקה אינה ברורה בעליל להסכמות אודות אינטרסים נקודתיים ופעילויות מסויימות של מדינה אחת בעיני רעותה, ולהעדר הסכמה לפעילות אחרת של אותה המדינה עצמה. באם נבחן, למשל, את גישתה של ישראל בנוגע לאיראן, נראה כי בנושא הגרעין הפערים עצומים, אך בנושא המלחמה במדינה האסלאמית הם פחותים עד לא קיימים. אדגיש כי תפישות אלו אינן חדשות. החידוש הוא בעוצמה וברוחב היריעה שלהן, כמו גם בהתקיימותן בו זמנית במקומות רבים באזור.
לסיום, עולה השאלה "מה טוב למדינת ישראל?" לעניות דעתי, מתוך התבוננות על המתרחש סביב, התרחיש הטוב, או הפחות גרוע, מבחינתה של ישראל הוא התייצבות האזור, לכאן או לכאן, ולמשך כמה שנים לכל הפחות. התזזיתיות האזורית מאתגרת עד מאוד את כלל המערכות במדינה, ובפרט את אלו האמונות על הביטחון והערכת מודיעין. זו האחרונה אמורה להתבצע בכל זמן, ובנוגע לכל מקום ותרחיש, אך במציאות, הזמן, המקום והתרחיש לוטים כולם בערפל.
שש שנים לאחר תחילתו של האביב הערבי, אומר כי בעוד את תאריך פריצתו ומאפייניו הבראשיתיים היה קשה לדעת, את תאריך ודרך סיומו כמעט בלתי אפשרי לדעת, ומכאן חשיבות המשך המעקב הרציף אחר המגמות והאירועים.
הכותב הוא חוקר אסלאם ומזה"ת, אוניברסיטת חיפה ומכון גבעת חביבה
