האם כמיהה לתיקון היא בהכרח מאיסה בקיים, ראייה מצמצמת של היש, היעדר הכרת הטוב ושמחת החיים? מציאות החיים בישראל מפגישה אותנו עם שפע של טוב נדיר: השיבה לארץ והקמת המדינה, היזמות ושמחת החיים הישראלית. אבל אסור שאהבה גדולה לעם ולארץ תסמא את עינינו מלראות את הצורך בתיקון הקיים.
השיח הישראלי הפך קשה. הדיאלוג, שהתחלק בעבר בין "מסכים" ל"לא מסכים", התפתח לגישה מחלקת של "מסכים" לעומת "שונא". פיתחנו ראייה צרה שבה לא ייתכן שימנים הם גם ליברלים, ששמאלנים הם ציונים אוהבי הארץ ושדתיים מבינים את ערכן של זכויות אדם. למדנו לקדש את חוסר ההסכמה ולהתייחס בציניות לכל עמדה.
יש המלבים את מחלוקות העבר ומונעים מאיתנו להביט פנימה, לגבש זהות ישראלית מורכבת מרובת עמדות המתיישבות יחד ללא סתירה. זהות לאומית אך עם כמיהה לתיקון אוניברסלי; קידוש המסורת ודבקות בחדשנות רעיונית; רחמנות ורגישות לזולת עם גאווה לאומית ודאגה לעניי עירך. החלוקה הישנה מונעת מאיתנו בנייה של זהות ישראלית עמוקה יותר. מה שעשינו עד כה מעורר התרגשות, מה שנעשה מכאן ואילך מעורר ציפייה.
בארבעה מעגלים נקראת החברה הישראלית להתקדמות ולתיקון. הראשון הוא הזהות: הזהות הישראלית המשותפת מושתתת או על זהות שבטית או על חרדה משותפת. השאלה העמוקה "מה מחבר בינינו", כל אזרחי ישראל, הוזנחה. מהו החזון המשותף, כאשר ברור לחלוטין שאי אפשר לגבש זהות אחידה, שתביא לטשטוש זהויות והשטחה של מסורות היסטוריות עמוקות ותפיסות עולם מושרשות.
שנית, הסולידריות: היעדר שוויון הוא לא רק תוצאה של מדיניות כלכלית, אלא בעיקר תוצאה של מחלוקות תרבותיות עמוקות המאיימות על קיומנו. פוליטיקה של מגזרים מפתחת שוני ומעמיקה פערים, והתרגלנו שסולידריות ישראלית צומחת רק ברגעי משבר, אך למעשה היא תוצר לוואי של היעדר זהות משותפת. שלישית, האמון: החברה הישראלית מתייחדת בהיותה נטולת אמון. המנהיגות מתקשה לתקן אף יותר משום שאנו לא מאמינים לה ולא מאמינים בה. תמיד נחפש את המניע או הרווח האישי. גם חוסר האמון הוא תוצאה של ריבוי זהויות. אני מאמין ומגן על בני שבטי ולא על בני השבט השכן.
ולבסוף המשילות: התחושה היא שהופר החוזה שבין המדינה לאזרחיה. תושבים רבים חשים שהם ממלאים את חובותיהם כלפי המדינה, אך היא לא מחויבת כלפיהם. קבוצות שלמות שכאילו נגזר גורלן: קשישים יהיו מוזנחים, בניצולי שואה ייזכרו רק סביב יום השואה ואין מי שידאג לעתידם של החיילים המשוחררים בפריפריה.
אנו, קבוצת אנשים מכל חלקי החברה, הקמנו את "פנימה" משום שאנו מאמינים כי שיפור מהותי של הזהות, הסולידריות, האמון וחידוש הברית שבין המדינה לאזרחיה הם מפתח לכינונה של חברת מופת וליצירת זהות שלא בנויה על הישרדות אלא על אמון בטוב. החלוקה החדשה צריכה להיות בין המאמינים בתיקון הקיים, לבין אלו המקדשים את המחיצה והחומה. "פנימה" היא תנועה ציבורית המאמינה שזה הזמן לפעימת הזהות הבאה. עוד מעט נהיה בני 70. אם לא עכשיו, אימתי?
הכותב הוא שר החינוך לשעבר וממייסדי "פנימה"טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו