הגטו הוקם באמצע המאה ה־16 בוונציה כאזור מגורים נפרד ליהודים, מסוגרים בתוך עצמם, בין שמכורח ובין שמרצון. על אף לידתו במחוזות האנטישמיות ושנאת היהודים, הוא הלך והתפתח כתפיסת עולם תרבותית שבבסיסה בדלנות וסגירות. הגטו הפך לחלק מההוויה התרבותית שלנו והוא נוכח בחיינו כמעט בכל היבט, החל ממקום המגורים, דרך מערכת החינוך וכן הלאה.
לחיות בגטו זה להבריח מתחת לחומה, ממקום למקום, בסתר. כך לא יידעו על יחסים אסורים עם מי שמעבר לחומה. להעביר תקציבים בדרכי רמייה, לקלל אותך בפרהסיה, להתחבק איתך בסתר. לחיות בגטו זה לפתח תרבות של הלשנה, רכילות. הגיע הזמן להרוס את הגטו ולהפסיק לדבר במונחים של "אנחנו" ו"הם".
אני מתבונן על הישראליות המתהווה לנגד עינינו. מקשיב לתקשורת, שנדמה לעיתים כי הפכה לחלק מאותן חומות שנוצרו וזועקת על שיוך לשמאל ולימין, לדתי ולחילוני. בליל של סיסמאות שטוחות חסרות משמעות על "הדתה", "החלנה", "שכחת הציונות", "חופש ביטוי" ועוד מציף את הארץ.
ערב יום כיפור ואין בקשת סליחה, אין הרהורי תשובה, כפרה או טהרה. חילונים בטוחים שיש כפייה דתית, מאמינים בטוחים שהחילוניות כבשה את רשות הרבים. יותר ממה שהחרדים מתנגדים לגיוס לצה"ל, הם חוששים מעזיבת הגטו; יותר ממה שחילונים פוחדים מהשפעת הדת, הם מבקשים לנהל דיאלוג על מקומה של היהדות בחיינו. יותר ממה שמתנחלים מנהלים קרב על גבולות הארץ, הם חוששים ממפגש עם ערבים. זה לא יכול להמשיך כך. צריך לנתץ את חומות הגטו.
אין שום קשר בין השיח במרחב הציבורי לבין המציאות. ברחוב מתנהלת זירת איגרוף הכוללת מהלומות מילוליות, הטחת עלבונות והאשמות חריפות. בבית פנימה, אנשים רבים מבקשים השראה, מילים שנוגעות, כנות שמעודדת חיבור, סקרנות המובילה למפגש עם האחר. הישראלי הממוצע לא רואה במסורת היהודית קנוניה, לא מפחד ממפגש איתה. הוא גם לא רוצה שישתלטו על חייו.
לא מכבר ערכתי חופה. מארגניה לא הבחינו שבאולם הסמוך מתקיימת הופעה של זמר מפורסם, דמות המזוהה עם הרחוב התל־אביבי. אחד האורחים אמר לי בשקט: "מזל שלהם, תאר לעצמך שהיתה כאן הערב הופעה של זמר מזרחי". לא הגבתי. רבע שעה חלפה, החופה הסתיימה ומהרמקולים בקעו להיטים של מיטב הזמרים המזרחיים, והקהל רקד בהנאה גלויה. השמחה הפילה את חומות הגטו.
אנחנו נהנים מהקרב, כמו בזירת איגרוף. אבל למען האמת - לרובנו נמאס. לא רוצים לחיות בקצוות. רוצים הצצה לעולמו של האחר. ישראלי אמיתי הוא מי שלא מוותר על הזהות ומגלה שיש רכיבי זהות הכרחיים הנמצאים מעבר לחומת הגטו שלו, בקהילה אחרת.
ראשי תנועת ההשנאה מתבשמים ממחיאות הכפיים ומוזנים מטוקבקים מסיתים. מכורים לקרבות, דרושה להם מנת שנאה יומית. המשניאים מקצינים ומפריזים ולכן מהם לא תצמח הישועה. אנחנו, הציבור, צריכים להכות על החטא. נתנו לכם להשתולל כי סיפקתם לנו בידור זול בחינם. עכשיו מתברר שעל הדרך השחתתם את הנוער, זיהמתם את האוויר, הגבהתם את חומות הגטו. הגולם קם על יוצרו, תוכנית הבידור הפכה למציאות, ועכשיו מוטלת עלינו החובה להחזיר את השד לבקבוק.
בפרוס ימי התשובה, לא אל המשניאים נפנה אלא אל עצמנו, הרוצים חיים ישראליים משמעותיים. לא חיים של הסכמה, לא חיים ללא ויכוחים - אפילו סוערים. אבל חיים שיש בהם כבוד. חיים שיש בהם מקום לעמדות שונות. הנחת היסוד היחידה היא הנכונות להשתנות. ההכרות עם האחר יכולה לשנות את עמדתי, לאפשר לי לגלות הבנה, אולי אפילו הסכמה. 500 שנה אחרי הקמת הגטו הראשון, 70 שנה להקמת המדינה, הגיעה העת להרוס את הגטאות.
הכותב הוא ממייסדי תנועת "פנימה" ושר החינוך לשעבר
