קיימת קרבה גדולה בין הממשל הישראלי לממשל האמריקני. די היה להתבונן בשפת הגוף של הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו ביום שישי האחרון בדאבוס. גם אם אין מדובר בעמדות זהות בכל הנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני, וגם אם ברור שיש מחיר לקרבת־היתר הזו, חיוני לנצל אותה לצורך מהלכים מדיניים היכולים להינקט במהלך השנתיים הבאות. כל יום שחולף ללא מאמץ לשינוי המצב, הוא יום מבוזבז.
ההבדלים בעמדות הצדדים נוגעים ליחס אל פתרון שתי המדינות, ליחס אל הפרטנר הפלשתיני, למדיניות המשך הבנייה בהתנחלויות ולעצם הסיכוי להגיע להסדר מלא עכשיו. טראמפ חוזר ואומר כי הוא מצפה לוויתורים שממשלת נתניהו לא תתלהב לעשותם.
מחיר הקרבה ברור: ישראל מזוהה עם טראמפ וממשלו יותר מכל מדינה בעולם. יהודי ארה"ב, ברובם הגדול, מסויגים ממדיניותו של טראמפ בתחומים רבים. רובם מצביעים למפלגה הדמוקרטית ולמועמדיה, ומגדירים עצמם ליברלים. התמיכה של ממשלת ישראל בטראמפ מרחיקה רבים מהם מישראל. תמיכה זו מרחיקה מאיתנו גם את המפלגה הדמוקרטית, ודי להתבונן בסקר שנערך באשר ליחס לישראל בקרב תומכי שתי המפלגות: יש פער של 50 אחוזים בין התמיכה הרפובליקנית הבולטת, לבין התמיכה הדמוקרטית המצטמצמת. אנו עלולים לשלם על כך לא מעט אם אחד מבתי הקונגרס יהפוך, בנובמבר הקרוב, לבעל רוב דמוקרטי, ואם הממשל יעבור לידי הדמוקרטים בשנים הבאות.
אבל המחיר כבר משולם, ולכן השאלה העומדת בפני ממשלת ישראל היא כיצד לנצל את תמיכת הממשל באופן המרבי. לצערי, המאמץ העיקרי נעשה בתחום "ניהול הסכסוך" ושמירת המצב הקיים, תוך כדי מחיאות כפיים להתבטאויות חיוביות כלפי ישראל וכלפי העם היהודי, אשר - עם כל חשיבותן - אין בהן כדי לעשות את השינוי המתבקש בתחום שהוא האינטרס העליון של מדינת ישראל: הבטחתה כמדינה יהודית ודמוקרטית גם בעתיד.
יש מחיר לתמיכה האמריקנית. טראמפ ונתניהו בדאבוס // צילום: רויטרס
נתניהו מודע היטב לסכנה הדמוגרפית. הוא מרבה לומר כי אינו רוצה בכך שישראל תהיה מדינה דו־לאומית, ולא בכדי חזר בו מהתנגדותו הנחרצת להקמתה של מדינה פלשתינית ולפתרון שתי המדינות, והביע תמיכה פומבית בפתרון זה בנאום בר־אילן ביוני 2009. הוא מבין כי הבעיה מחריפה והולכת, שקריאה מתחכמת של המספרים לא תשנה את המצב בשטח, וכי יש לעשות מעשה. הוא לא אהב את הדרך שבה ממשל אובאמה התייחס לנושא, וראה בממשל זה מי שמוטה לצד הפלשתיני. אבל אם הוא אכן מאמין כי ממשל טראמפ הוא הידידותי ביותר לישראל מאי פעם, חובה עליו למצות את הסיכוי ולממש את האינטרס הלאומי מולו. נתניהו אינו מוכן לשלם את המחיר אשר כמעט כל העולם מבין שיש לשלמו תמורת שלום. הוא אינו מוכן לבירה פלשתינית במזרח ירושלים, לא לפתרון שיאפשר למספר סמלי של פלשתינים להיכנס לישראל, ולא לגבול על בסיס הקו הירוק, עם שינויים הדדיים. שום מנהיג פלשתיני לא יסכים להסדר קבע בלי העקרונות הללו.
אם נתניהו אינו מוכן לשלם את מחיר השלום, אך גם אינו מוכן לחיות עם הפלשתינים במדינה אחת שבה עלול הרוב היהודי להפוך, בתוך זמן לא רב, למיעוט, אין הוא יכול להרשות לעצמו לא לנצל את הקרבה לממשל האמריקני לעשיית מעשה - נסיגה חד־צדדית בגיבוי אמריקני, תוך כדי ירידה לפרטי פרטים.
לדעתי, ניתן להגיע להסכם שלום עם אש"ף בראשות אבו מאזן. אבל אם ראש הממשלה מעדיף ללכת בדרכי שרון, אמצא עצמי תומך בכך, בלי התלהבות, משום שהאינטרס המשותף של הימין והשמאל הציוני הוא קביעת גבול. מבחנה האמיתי של הידידות האמריקנית הוא נכונות הממשל לסייע לנו להשתחרר מן האיום האסטרטגי הגדול ביותר העומד מול מדינת ישראל: אובדן צביונה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
