תיזהרי, את דורכת על מצבה, היא אמרה. נלחמתי בנטייה לנגב על הסלעים הלבנים את הבוץ מסוליות נעליי. האדמה הלכה איתי, משכה איתה קש ועלים. לאורך המורד, בשורות ישרות, שכבו חתיכות סלע לא מסותתות, מהסוג שנכונות לתנועה של מחיית בוץ. אלו מצבות. נקברים אחרים, שלא יכלו להרשות לעצמם אפילו את הסלע הזה, בלי הכיתוב, סומנו בחצב ששתלו קרוביהם: פקעת הונחה מעל לראש הנקבר כך שהגבעול הזקוף סימן את הקבר, ובכל שנה הוא פרח.
אני עם רעות אודם בצלע הר בירושלים. "סמבוסקי", בית הקברות לעניי ירושלים. אביב, והסלעים מונחים בתוך ירוק. גבעולי החצבים מעל ראשי הנפטרים ישרים וערומים. מעלינו חומות העיר העתיקה, קבר דוד, וגם בית הקברות הנוצרי שבו קבור המפורסם בחסידי אומות העולם, אוסקר שינדלר. מתחתינו גיא בן הנום. מסביב בתי הכפר הערבי סילואן.
זה סיפור מעניין. קחו 300 שנה אחורה. הירושלמים נקברים בהר הזיתים. בדרך להר הזיתים, כדי לאפשר מסע הלוויה שקט בלי מהומות, הם נדרשים לשלם פרוטקשן לתושבים המוסלמים של סילואן. משפחות שלא היה בידיהם ממון לשלם ל"שומרי הדרך", והנפטר לא השאיר אחריו ירושה, נתקעו עם גופה בין החומות. לתקנות הקהילה הוסיפו סעיף: החובה לדאוג לקבורת העניים מוטלת על הקהילה. כך קם במאה ה־17 בית הקברות לעניי ירושלים שהיה פעיל כ־250 שנה ובו נטמנו לפחות 7,000 איש. רק חלק קטן מהם נחקקו בשמם על האבנים.
חוקר ירושלים דורון הרצוג השאיר כתבי יד עם מחקרים על המקום, ונפטר ממחלה לפני שמונה שנים טרם הספיק לראות אותו משוקם. הוא מצא אלף שמות נפטרים שהתאימו לספרי הקהילה, מ־37 עדות ומוצאים, מרביתם ספרדים. היתר - עניים אלמוניים שאיש לא תיעד. כשהרצוג ז"ל הגיע למקום לראשונה הוא מצא אתר סטנדרטי לפינוי אשפה.
במפות העתיקות מופיע "סמבוסקי" כ"בית קברות לעניים" באחריות "ועד העדה הספרדית". לאורך השנים נמנעו הערבים מלבנות בתים בתוך הגדר, מודעים להיות האדמה הזאת רוויה בעצמות נפטרים, אבל כן השתמשו בשטח כאתר אשפה, אזור מרעה לחמורים, כבשים וסוסים. עד היום מושלכות מהחצרות אלפי שקיות אשפה בשנה. שכיחות גם שריפות יזומות של גבעות הזבל וגללים טריים של חמורים. לפני שלוש שנים פתחה קבוצה של סטודנטים ומתנדבים מעמותת "ראשית ירושלים" במיזם לניקוי האשפה שם. הנוער שלנו נוסע עד פולין כדי להגיד קדיש על קברי יהודים, למה לא לדאוג לעניי ירושלים? עניי עירך קודמים. ובאמת היום כבר אומרים שם קדיש, וגם הצליחו לטפל ברוב הזבל, ומקדישים יום בשנה למבצע ניקיון ותחזוקה כי הפסולת עוד מושלכת ואין לה קץ.
אבל זה סיפור מלא אופטימיות, כי האנשים הצעירים הקימו את בית הקברות מתוך פח האשפה של ההיסטוריה, או פח האשפה כפשוטו. רשות הטבע והגנים כבר הכירה במקום כאתר תחת אחריותם. משרד הדתות, שלא ידע על קיומו של האתר, הכניס אותו לרשימת בתי העלמין תחת טיפולו. מנכ"ל משרד הדתות הגיע לשם לפני שבוע בפעם הראשונה.
רעות מוליכה אותי בשטח, מצביעה מדי פעם על סלע שעליו שקועות אותיות בהירות, "יוסף", "אסתר" או "חיים". אנחנו סמוך לבתי הערבים. שטיח ביתי נפרס בחוץ, לייבוש בשמש. רעות הולכת מסביב, נזהרת לא לדרוך על השטיח, לא ללכלך אותו. אי אפשר לדעת אם אנחנו לא דורכות על קברים. כחלק מהשיקום חולצו סלעים שזוהו כמצבות ושימשו אבני גדר, והונחו בחזרה בשטח בית העלמין. לפני שנה רעות שמה לב לחמש אותיות עבריות על סלע ששימש מדרגה: "מרדכי" היה כתוב שם. הסלע חולץ והושב אל השדה, עוד קרון לבן ברכבת. גם מערת הגניזה, אחת משתי המערות הגדולות שבהן נטמנו ספרי התורה של העיר העתיקה, היתה גדושה בזבל תלת־דורי. וגם אותה ניקו וסידרו.
ביום שבו ביקרתי הגיעו למקום מאות מתנדבים משלושה בתי ספר תיכוניים, אוספים אשפה לתוך שקיות ירוקות של רשות הטבע והגנים תחת אבטחה של משטרה ומשמר הגבול. רק בתי ספר דתיים נענו לקריאה. החילונים חששו מהעניין הביטחוני או שהמבצע ייתפס כפוליטי. קציני המשטרה ביסאן ועימאד הצטרפו אל התלמידים וניקו איתם את המקום.
איור: בת אל בן חורין
חסד אחרון
אחת מנבואות ירמיהו מתארת כיצד באחרית הימים יוצאו עצמות אל החוץ, "ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים", כאיום: יהיה כל כך נורא, שכבוד המתים לא יישמר. תמיד שמרנו על כבוד המת כי צלם האלוהים שבנו מוכיח כך את היחס לחי.
אחרים יחוסו על כבודי אחרי 120, ישתדלו לא לנגב את הבוץ מהנעל שלהם על המצבה שלי. זה מחנך אותנו לנהוג אחרת בבני האדם. הנפש מתעדנת דרך מתינו. 70 קילומטר מהמורד הירוק הזה, המשובץ ריבועים לבנים, בית הקברות טרומפלדור בתל אביב. חלק משבילי ההליכה החדשים פגעו במצבות שעליהן כתוב "גלמוד". במצבות החשובים והמפורסמים לא פגעו. רק בגלמודים, שאין מי שיזעק בשבילם. חברה נמדדת ביחס לחלשים ביותר, ומי יותר חלש מהגלמודים בטרומפלדור, מהעניים של סמבוסקי?
יום השנה של משה רבנו, שחל לפני שבוע, ז' באדר, נקבע כיום הזיכרון לחללים שלא נודע מקום קבורתם. אנשי חברה קדישא נוהגים לצום ביום הזה ולבקש מחילה מהנפטרים על כך שלא טיפלו בהם כיאות.
אין זמן מתאים מזה לבקש מחילה גם משמחה ולאה גולדין. איך אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו בראי כשההורים הכואבים של הדר נאבקים כמעט לבדם כדי להביא את בנם הגיבור לקבר ישראל.
שלוש שנים ושבעה חודשים מוחזקת גופתו בידי חמאס. ישראל, למרות החלטת צוות שרים שאושרה בקבינט, לא מפעילה לחץ על חמאס. אסירי חמאס בכלא הישראלי קונים טורטית בקנטינה, לומדים אנגלית וחשבון, עוקבים אחרי משחקי הכדורגל בעולם. למה לא למנוע מהם את הפינוקים? שיישנו במיטת שדה, ובמקום טלוויזיה רב־ערוצית יצפו בפשפשים שבסדין.
אבל החמאסניקים עדיין מוכנסים לישראל, לטיפולים רפואיים בבתי החולים המתקדמים שלנו. והאסירים שלהם עדיין זכאים לביקורי משפחות ולתנאי כליאה מפנקים כולל דגני בוקר. אנשי חמאס בעזה עדיין מקבלים אישורי כניסה להר הבית.
הדר ז"ל הוא לא איזו גופה שצריך לאפסן, הוא חייל אמיץ שחירף נפשו למען ארצנו, למעננו. המשפחה שלו זכאית למצבה שאין בה נחמה אך יש בה מנוחה ויש בה נחלה. התרבות היהודית כרכה מאז ומעולם את ערכי הערבות ההדדית כלפי החיים עם הערבות ההדדית כלפי המתים.
צריך לעשות הכל, בכל זירה אפשרית, בכל שנייה אפשרית, כדי שהדר גולדין יובא למנוחת עולמים תחת מצבה צבאית ודגל ישראל, כראוי לקצין ישראלי.
אין חסד של אמת גדול מזה. חסד אחרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו