תמיד כשמדברים על חמש יחידות במתמטיקה מתחילים להזכיר "כישרון מיוחד", "מוח מתמטי", "לא כולם יכולים" וכדומה. אז אני כאן כדי להגיד שלא נולדתי עם מוח למתמטיקה. אין לי כישרון למספרים והם לא הדבר שהכי מעניין אותי. ובכל זאת אני כאן, מסיימת 5 יחידות.
אז איך הגעתי למצב הזה? איך לא ויתרתי? יש כמה סיבות. הראשונה והחשובה שבהן היא המורה שלי. כששיבצו אותנו ליחידות בתחילת התיכון, שובצתי כמו כל החברים שלי ל-5 יחידות. בבית הספר שלנו נותנים לכולם את ההזדמנות להתחיל גבוה. הציונים שלי התחילו מ-,90 אך לאט לאט החומר הפך ליותר ויותר קשה, הציונים שלי הידרדרו, ולקראת סוף השנה קיבלתי 8 במבחן.
בבית לא האמינו לי, חשבו שאני מתכוונת ל-8 מתוך .10הגעתי אל המורה באסיפת ההורים ואמרתי שאני רוצה לרדת ל-4 יחידות. היא אמרה לי שהיא תקבל ותתמוך בכל החלטה שלי, רק שאביא בחשבון שגם ב-4 יח"ל צריך להשקיע, ואם אתחיל ללמוד נכון יותר, יש סיכוי לא רע שאצליח ב-5.
אמא שלי הצטרפה ואמרה, "אז אם כבר את יורדת, למה לא ישר ל-,3 לוותר לעצמך עד הסוף?" שתיהן בעצם אמרו שהן מאמינות שאני כן יכולה להצליח ב-5 יחידות, אני רק צריכה להשקיע, ושאם אחליט לרדת ל-4 יחידות אני לא מקילה על עצמי אלא מוותרת לעצמי.
השיחה הזו, באסיפת ההורים, חיזקה בי את האמונה שלא החומר הוא מה שעוצר אותי, אלא האמונה שלי בעצמי. הבנתי שהרצון להצליח ולהתאמץ הוא מה שיגרום לי להתקדם מעבר למכשול הזה, והחומר לא ישנה. בין שאהיה ב-,5 ב-4 או אפילו ב-3 יח"ל, אם לא אאמין בעצמי ולא אשאף להצלחה לא אצליח. אז למדתי, הרבה, ונשארתי ב-5 יחידות. כשאני אומרת "למדתי הרבה" אתם בטח מדמיינים מה שתמיד מדמיינים כשחושבים על 5 יחידות. ישיבה של 10 שעות עד הלילה המאוחר, מרתונים לפני המבחן, דמעות ולחץ. אבל המורה שלי לימדה אותנו שזו לא הדרך ללמוד. היא אמרה - תעשו כל יום קצת. תשבו שעה. שעתיים. כמה שאתם יכולים. לא צריך ללמוד עד שרוצים להקיא. ולדעתי זו אחת הסיבות שהצלחתי אני, וכל הכיתה שלי, להישאר ולהצליח ב-5.
המתמטיקה פיתחה אצלי את החשיבה, ומתמטיקה 5 יחידות פיתחה בי את הרצון להצליח, את הביטחון העצמי, את השאיפה להגיע הכי גבוה שאפשר ולא לוותר לעצמי. אז נכון שזה נשמע מאיים, אבל שווה לנסות, גם אם אין לכם "חיבור למספרים" וגם בלי קשר למגדר שלכם.
הכותבת היא תלמידת י"ב בתיכון "בויאר", ירושלים
