חולים בעיוורון צבעים

1. כתובות נאצה בגנות הימין רוססו על קירות הישיבה לאמנויות ומדעים בתל אביב. המרססים היו עיוורים לעובדה שמדובר במוסד אמצע, ללא כוונות כיבוש או בדל קשר לתורת כהנא שהוזכר בגרפיטי. ראש הישיבה ד"ר בני פרל הוא איש המרכז הדתי, חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח והוועד המנהל של מדרשת אדם לחינוך דמוקרטי. עמדותיו הפוליטיות מתונות מאוד. בתוך המגזר הוא לא מי־יודע־מה ימין. מבחוץ נראה שהוא עוד אחד מההם. 

נטע ברזילי לא נספרת בישראל כמייצגת הקואליציה או הימין, אפילו לא קרוב. עמדותיה הפוליטיות עמומות באדי מרק כנפיים, אם כי מ"אין לנו הרבה סיבות לשמוח בישראל" (שתיקנה אחר כך) אפשר לנחש שסביבתה האסוציאטיבית היא שימורים בחומץ. גם במקרה שלה, כשהגיחו שונאים מחוץ - תוכנית הסאטירה ההולנדית - הם היו עיוורים לדקויות והציגו את ברזילי כמי שמתכננת מסיבה במסגד אל־אקצא ו"כלבה נוקשה שצדה פלשתינים". 

"שנאה עיוורת": עיוורת לבני־גוון. השונאים חווים עולם חד־ממדי וטלוויזיה בשחור־לבן. הומניסט יחטוף גרפיטי כאילו היה כהניסט, ויוצרת תל־אביבית תחטוף ביזוי אירופי כאילו היא עומדת ברווח שבין בן־גביר לקיר. 

 

 ***

אני חוששת שיפטרו אותי מהמגזר. לקבוצות בעלות תודעת מיעוט יש מעט סבלנות למורכבות. להרהורים. השמאלנים על הגדרות, צריך נציגים נחרצים. אני לא נחרצת דיי. הפסקתי לכהן כפוסטר. השנה, לראשונה זה 18 שנה, סירבתי להנחות תיקוני שבועות (ליל שבועות הוא יום העצמאות של אמני המגזר, קובי אריאלי הוא עומר אדם). העדפתי לשבת וללמוד בלילה במקום לעבוד בניהול מלחמות במה. המלחמות שלי הן אחרות. התקשורת עודנה שמאלנית, אבל אמרנו את זה 1,000 פעם והגיע הזמן לחדש. כותרות שכיכבו לאחרונה באתרי חדשות דתיים - "אמילי עמרוסי: חיללתי שבת" - העבירו אותי לגדר. 

(אני לא מחללת שבת. סיפרתי בראיון ארוך לכלי תקשורת זניח איך בתקופת משבר רועדת בדקתי גבולות. תליתי לקדוש־ברוך־הוא שלט "תכף אשוב", בכוונה לשוב, וחיללתי שבת אחת מתחילה ועד סוף. "שבירת שבת כהלכתה". בית מסודר מדי זקוק למשב של אנרכיה, ציטוט לא מדויק של גרשום שלום. זה היה לפני שנה. שהיתי בצערים גדולים שיכלו לי והייתי חייבת לגעת בקיר. לא גאה בזה. הוספתי שבצאת השבת ידעתי שלא אחזור על כך. שמירת השבת שלי מאז - שלווה. בחירה שלמה. באתרים חתכו את הסיפא שבה אני זורחת על דתיותי הנאמנה, אולי עומדת במקום שבו צדיקים גמורים אינם עומדים, והשאירו את הסיפור על כך שעברתי את הגבול ונשארתי בחיים).

אני באותה מפלגה ובאותו שבט, שומרת מצוות באותם כוונות ומעשים. מבחוץ עוד מרססים עלי כתובות וירטואליות כמו "חשוכה" וכולי. בפנים כועסים שיצאתי מקליפת דוברת מועצת יש"ע שבה חייתי עשור וחצי, כמייצגת שלהם, כעובדת אצלם, ואומרים ש"התקלקלתי". ככה זה רדיקליים. הם עיוורי צבעים. גדודי טוקבקיסטים מלינים שהפכתי את עורי. זה לא נכון. אם הפכתי משהו זה את המבט. 

 

איור: בת אל בן חורין

 

2. החתונה בבריטניה הזכירה חתונה דוסית. הארי ומייגן לא התראו בלילה שלפני החתונה; הנשים היו מכוסות ראש ולבשו בגדים שמתאימים למאה או למאתיים שערים; הטקס היה עדין, כשמחויבות וקדושה מרחפות מעליו; הרב, כלומר הכומר, האריך יותר מדי; המזמורים נשמעו דומים; והנשיקה הגיעה רק אחרי שבירת הכוס. מזל טוב. 

בארץ אחרת, אישה אחרת סובלת מאחורי קיר סורגים, שהוריד עליה מי שעמד לידה בחופה לפני כך וכך שנים. פסק של בית דין, זהה במעמדו לפסק של בית משפט, קבע כי אסור לדבר עם סרבן הגט ירון אטיאס, "לא להאכילו ולהשקותו, לא לבקרו בחוליו, לא להעלותו לתורה, לא לשאול בשלומו, לא לחלוק לו כבוד, ולהתרחק מעליו ככל האפשר".

אחרי שנתיים של העמקה הדיינים התרשמו שהאיש נחוש לגרום סבל לאם ילדיו, מזל דדון אטיאס. הוא שלח לה הודעות כמו "אם לא תהיי נשואה לי, לא תהיי נשואה לאף אחד" ו"את תישארי אשתי לעד", וחזר ואמר לדיינים שמעוניין בשלום בית. בראיון ליהודה יפרח ב"מקור ראשון" הודיע שאם יעניק לה גט תהיה לכך "השפעה מזיקה על נשים אחרות, שילמדו מאשתי שאפשר לפרק בתים בקלות. הגירושין הם מכת מדינה!"; ואמר שלדעתו "אם יש ילדים בעסק, אי אפשר לכבד את רצונה הפרטי של האישה ואין מצווה לתת גט". 

בשבוע החולף נדלקה נורה מעל למוחו של אטיאס, אדם גא ורהוט, והבין כיצד לגייס לטובתו גברים: בראיונות עימו המציא תנאי לגט (שאינו תואם את מהלכיו עד כה) - ויכוח על משמורת הילדים. ברגע שזה יוסדר, הצהיר, היא תצא לחופשי. רבים טעו והאמינו לו. מתנהל אמנם תיק בנוגע למשמורת בבית משפט לענייני משפחה, אך הוא אינו כרוך בבקשת הגט בבית דין רבני ויכול להימשך גם אחרי שמזל תשוחרר.

לרוע יש הרבה פנים. מניעת חופש מזולתך היא רוע אולטימטיבי. בטח אם הזולת היא אישה דתייה שלא תיכנס לזוגיות ללא גט, בגיל הפוריות האוזלת, חסומה מאהבה ומגע, מילדים נוספים ומאור שמש. 

"להתגרש" נחשב לפעולה הדדית, ששני אנשים עושים זה עם זה. בניין התפעל, כמו "התכתב", "התחתן". אלא שזו פעולה חד־צדדית: תמיד יש אחד שמגרש את השני. גבר או אישה. אחד מואס בשני. אחד מפסיק לאהוב, או מבין שמעולם לא אהב. בעומק, רק אחד מחליט או מחליטה על גירושין. העלבון של הצד השני לא ניתן לתיאור - מישהו חי איתך, ראה את כל־כולך, והחליט לא לאהוב אותך. היש פוגע מכך? העלבון הוא שמנהל את הגירושין.

אטיאס תובע את עלבונו בנקמנות, וכעת גם תחת כל מיקרופון. הוא משקר. הילדים לא הורחקו ממנו (היו צווי הרחקה מאשתו, שרשויות הרווחה ובית המשפט הוציאו, כדי להגן על שלומה), ומה שמרחיקו מהילדים היא הסרבנות שלו עצמו - תחת הסנקציות נגד סרבנים נשלל ממנו רישיון הנהיגה, וקשה לו להגיע לגוש שגב להיפגש עם ילדיו. ייתן גט - יקבל את הרישיון. הוא לא נפגש עם הילדים גם כאשר דבר לא מונע ממנו. התיק מתנהל בבית משפט לענייני משפחה ואסור להרחיב. האמינו לי, האישה עוברת סרט רע מאוד. 

למרבה החלחלה הפך הסרבן המנודה לכוכב תקשורת, ותחת אור הזרקורים נפשו מאירה. כשכתב לי הודעת טקסט ודרש לעלות לשידור רדיו אחרי שראיינתי את פרודתו, הצעתי לו לשלוח תגובה כתובה. בתשובתו היתה אותה שחצנות אלימה: "מציע לך לשקול את התנהלותך". "נתתי לפנייך את ההתראה שלי". "קחי אחריות על התנהלותך". תגובה כתובה הוא לא שלח. אני מתפללת שעד ירידת העיתון לדפוס מזל דדון אטיאס תקבל גט ותהיה אישה חופשייה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו