צדק עמי איילון, לשעבר מפקד חיל הים וראש השב״כ, שאמר כי הסיבה לטענות התוכנית ״עובדה״ - והתדהמה על כך שייתכן שבוצעה האזנה לבכירים במערכת הביטחון והמודיעין - היא שנאת חינם. אוסיף, שאם הוא טעה ולא בשנאה מדובר, הטענות מבוססות על חוסר ידע ובורות.
תפקידם של השב״כ והמלמ״ב לוודא, שסודות חשובים לביטחון המדינה יישמרו ולא יתגלו, בהדלפה מכוונת או בטעות. הם רשאים לנקוט בכל דרך שתיראה להם כדי לשמור על הסודות, כולל האזנה למי שימצאו לנכון, ובלבד שיהיה זה בדרך המוסדרת בחוק. אין בכך הבעת אי אמון, אלא אמצעי זהירות הכרחיים. מי שמצטרף לגופי הביטחון צריך להביא בחשבון שיפקחו עליו, וככל שעולים במעלה הדרגות ונחשפים ליותר סודות - כך ברור יותר הצורך.
הימנעות עקרונית מנקיטת אמצעים אלה, היא החלטה חסרת אחריות. אני יכול להעלות בדעתי מקרים, שבהם אי השימוש באמצעי זהירות בסיסיים מסוג זה, הביא את ישראל אל סף צרות צרורות. לטעמי ממעיטים מידי בשימוש באמצעים אלה.
שלוש הערות על התוכנית: (1) לא כל מה שחושבים - נכון להגיד, ולא כל מה שנאמר - ראוי לפרסום, איש עוד לא הצטער על דברים שלא אמר. על כגון דא אמרו חז״ל: ״חכמים היזהרו בדבריכם״, והנביא עמוס הציע: ״המשכיל בעת ההיא - יידום״, שהרי ״סייג לחוכמה - שתיקה״. הדברים נכונים שבעתיים למי שחיו שנים רבות בעולם הסתר. כמעט תמיד הנזק שבדיבור על עברם - גדול מהרווח הצפוי, שלא להזכיר את הנזק שנגרם לנשארים בעלטה, וממשיכים בעבודת הקודש העלומה.
(2) טועה מרדכי קרמניצר בפירושו המרחיב לחוק יסוד הממשלה. על פי החוק, רק הממשלה (וע"פ התיקון החדש: הקבינט) יכולה להחליט על יציאה למלחמה. המשפטנים הרחיבו זאת בקביעה ההגיונית שגם מבצע שאינו מלחמה, אך עלול בסבירות גבוהה להוביל אליה - מן הראוי שיעבור תהליך דומה.
אבל הקביעה של קרמניצר - שגם ההכנות מחייבות החלטה כזאת - היא חסרת בסיס. הכנות מטבען, אמורות להיות חשאיות וכמעט תמיד ניתן לחזור מהן, גם אם הן מחייבות הוצאה גדולה ואפילו הגברת הסיכון ללוחמים. אם גם ההכנות תחייבנה החלטת קבינט - קשה עד בלתי אפשרי יהיה להפתיע את האויב. הזכות להחליט על ההכנות חייבת להישאר בידי רה"מ ושר הביטחון - ובלבד שאין אלה החלטות שאי אפשר לסגת מהן, ומטרתן העיקרית: קיצור לוחות זמנים לביצוע אחרי ההחלטה (בקבינט, כמובן).
(3) הכלים המודיעיניים והיכולות הצבאיות, אמורים לשרת גם את הצרכים המדיניים והאסטרטגיים. ברוב המקרים צרכים אלה אינם בתחום העיסוק של ראשי הצבא והמודיעין; הם מסורים לידי הדרג המדיני, ובישראל - בעיקר באחריות רה"מ. אין פלא אפוא, שלעיתים ראשי המערכת הביטחונית אינם מבינים את התנהגות ההנהגה המדינית. הדבר נכון למלחמה כמו לשלום.
כך לדוגמה החליט רה"מ רבין, לא לשתף איש מהצבא או מקהיליית המודיעין בתהליכים שהובילו להסכמי אוסלו - שהשפיעו על גורלה של ישראל יותר מרוב המבצעים והמלחמות. בסופו של דבר, האחריות רובצת בסופו על רה"מ, וכדאי להשאיר לו מרווח פעולה רחב על משרעת ההסכמים וההחלטות, ולא לכבול אותו ביותר מידי נהלים.
