אחת לזמן מה, שולף נחום ברנע מאמר קבוע נגד רה"מ בנימין נתניהו. הוא מעדכן בו חלק מהדמויות אבל עיקרו דומה: נתניהו לא טוב לנו, ולכן כדאי שיילך. הבעיה היא שהציבור לא מציית; הוא כבר מכיר את טיב הסחורה שברנע ועיתונו שיווקו לנו בעשורים האחרונים. חבורת פרשנים שמכרה לנו את הסכמי הדמים שנחתמו באוסלו במסווה של אחרית הימים. אגב, הם מתנגדים לאחרית הימים של האוונגליסטים, למרות שזה חזון דתי לא מעשי. לעומת זאת, את אחרית הימים של ברנע, וחבריו אנחנו אוכלים עד היום בדמות פיגועי טרור בארץ ישראל.
אמרנו אוסלו, וכבר קפץ עלינו רוגזו של גונן שגב ופרשת הריגול. בזמן שממשלת רבין קנתה אותו ושני גמדים נוספים שבגדו בבוחריהם, כדי להכשיר את הסכם אוסלו, הוא תואר בעיתוני התקופה כ"אמיץ" וכתרים נוספים שהשמאל שומר למקרים כאלה. באותה תקופה, ברנע סירב להביא לידיעת הקוראים קלטת, שבה נשמע ערפאת מצהיר במסגד ביוהנסבורג, כי הסכם אוסלו כמוהו כהסכם חודייביה, שבו מוחמד חתם על אי לוחמה לעשר שנים, וכשהתחזק די צורכו, הפר את ההסכם. "תשמע את האמת, מה שערפאת אומר בפומבי" הפציר יגאל כרמון בברנע, שענה: "אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום'". כולנו אויבי השלום מבחינתו.
מדוע הציבור לא קונה את הבטחות השמאל? לפי ברנע מדובר במזל רע. לפיד וגבאי הם חיקויים, הציבור איבד את האמון בתהליכים המדיניים, הממשלה מסיתה נגד השמאל, ובעיקר "ההשתלטות המוחלטת של נתניהו על סדר היום". גזרת טבע, אתם יודעים. עכשיו מציע ברנע לשמאל ללמוד מהטורקים ולהתאחד - לא נגד חמאס או איראן; אתם יודעים נגד מי.
שום מילה על הרעיונות הכושלים של השמאל ועל האידיאולוגיה הלא רלוונטית. ברנע לא נוהג לערוך חשבון נפש בדבר מידת התאמתם למציאות של רעיונותיו ואמונותיו הפוליטיים. אבל מתוך חוגו הפוליטי, פועלים אנשים לדה לגיטימציה לישראל ולצה"ל ומזמינים לחץ בינלאומי עלינו, אם באמצעות ארגונים אנטי ישראלים ואם באמצעות תמיכה ישירה בחרם.
החשבון היחיד שחוזר בכתיבתו של ברנע הוא החשבון האישי שלו מול בנימין נתניהו. "נתניהו מצוי עכשיו בנקודת שיא בקריירה שלו", כתב; לא כי ניתוח המציאות שלו היה נכון יותר, או כי הנחות היסוד המדיניות וההיסטוריות שלו נשענו על מסד מוצק הרבה יותר מהאידיאליזם הפוליטי של ברנע וחוגו. זה רק כי "את הרוסי הוא מסובב בממזרות; את האמריקני הוא מסובב בחנופה" וכן הלאה. הציבור לא עיוור. הוא לא זקוק לניסוחים פילוסופיים של פרשנים כושלים כדי לנתח את המציאות בעצמו.
