אתמול, 13 באוקטובר 1993, לפני 25 שנה, השיגה נבחרת ישראל את המפואר שבניצחונותיה - 2:3 על צרפת בפריז במוקדמות גביע העולם. זה היה משחק הבית הלפני אחרון של הצרפתים, שהיו זקוקים לניצחון כדי להבטיח את הכרטיס למונדיאל 1994. אלא שהכישלון מול ישראל פירק את צרפת, שהפסידה שוב בבית, בשנייה האחרונה של תוספת הזמן לבולגריה, וזו נסעה על חשבונה למונדיאל.
הניצחון המדהים ההוא בפארק דה פרינס נשאר אנדרטה רחוקה, סמל למקריות שמנהלת רוב הזמן את הנבחרת שלנו. בשני משחקי הבית שנותרו לישראל אחרי הניצחון בפריז, גרפה הנבחרת נקודה אחת בר"ג וניסתה להימלט מהמקום האחרון, אבל הפסידה לפינלנד 3:1.
רבע מאה אחרי, כדאי כבר שתשכחו את פריז. לפני שלושה ימים עלתה הנבחרת למשחק מול סקוטלנד, נטולת אשראי ציבורי לחלוטין, ובלי שציפו ממנה (ואולי בגלל שלא ציפו) שברה את טבלת הפרמטרים והסטטיסטיקה, ועשתה כל מה שכבר מזמן לא חושבים שהיא יודעת לעשות: לחשוב, ליזום, לתקוף, לא ליפול לפיק ברכיים, להפוך פיגור לנצחון, לכבד את המעטים שבאו לתמוך ולהשאיר תקווה לעתיד.
אני ממש לא חושב שנפל דבר בסמי עופר מול סקוטלנד, שכן נחליאלי בודד לא מבשר על בואו של הסתיו, אבל אני כן חושב שכשמדובר בנבחרת ובכדורגלן הישראלי - הכל יקום וייפול על גישה.
כל סביבת הנבחרת סופגת לאורך זמן רב עלבונות לא פשוטים. זה לא רק הקהל שהפנה עורף ולא צופה בה, אלא שגם חלק מאלו שמסומנים ככוכבים תוהים בינם לבין עצמם אם שווה וטוב להם להיות חלק מהנבחרת או שזה בכלל מזיק (טיסות ארוכות, פציעות, עלבונות ביציע ובעיתון, ואולי גם מבטי חמלה מהחברים לקבוצה כשהם חוזרים לליגות המקומיות).
קפסולת הזמן הנדירה הזאת של המשחק מול סקוטלנד, שלא ברור אם תימשך הערב מול אלבניה, היתה לרגע מודל ביניים למה שהיינו רוצים מהנבחרת הצנועה שלנו - קודם כל מרוסנת אגו (בזכות הקפטן נאתכו והכריזמה השקטה של דאבור), אבל גם אחראית, ממוקדת, מחויבת, יציבה וממושמעת.
מההרכב של ישראל ב־13 באוקטובר ההוא רק ניר קלינגר, רוני לוי ואלון חזן הפכו להיות מאמנים. שני הראשונים היו מועמדים לאמן את הנבחרת כעת, והשלישי מונה לעוזרו של אנדי הרצוג. בגלל ששאר הכוכבים מאותו לילה בפריז העדיפו לעשות בעיקר לביתם ופחות עבור הכדורגל הישראלי, עכשיו זו המשמרת של הרצוג.
האוסטרי לא יוכל להפוך את הפירמידה על פיה, אבל יכול להיות שמול סקוטלנד הצלחנו כי יש כאן מאמן לא משלנו. כזה שזיהה, אולי, שעל הדשא מוכרח להיות תמהיל קבוצתי, אולי טיפה אפור יותר, אבל כזה שלא חושב אני ואני ואני, אלא אנחנו ואנחנו ואנחנו.
המשחק מול סקוטלנד היה סיפור חד־פעמי, ועכשיו אלבניה בטרנר. ההיסטוריה מלמדת שהסטירה מחכה מעבר לפינה, ולכן כמו ששלמה ארצי כותב ושר: "אדם צריך שתהיה לו מילה, קצת מקום בעולם, אהבה לא נשכחת. וקול אמיתי לתפילה, ורגע מושלם, כדי לתת ולקחת - ולא לפחד מהפחד".
