עידן נתניהו מתאפיין בהעדפה מובהקת של תהליכים מדיניים, ואפילו מאבק מדיני, על פני מדיניות ביטחון, תחושת עוצמה והרתעה. זהו שינוי בקנה מידה היסטורי, ולו יתרונות רבים, אך גם מחירים כואבים.
מאז מלחמת העצמאות התמודדה ישראל עם אתגרים ביטחוניים. המדינה יצאה למערכה צבאית בכל כמה שנים והגנה על עצמה על ידי העברת המלחמות לשטח האויב. כך הגענו עד לירדן, עד לסואץ, ולגולן. המחיר המדיני היה קשה, ישראל מצאה את עצמה מבודדת בעולם, באו"ם ובאירופה, שלא לדבר על המעצמות. התמיכה האמריקנית היתה מוגבלת. נתניהו שינה את הכיוון.
מאז ההכרעה שלא לתקוף צבאית באיראן (ולא חשוב איך בדיוק התקבלה ההכרעה, ולמה), נתניהו מנהל כמעט לבדו מאבק מדיני יוצא דופן נגד איראן במקום עימות צבאי. הוא התייצב למערכה זו אפילו בקונגרס האמריקני, נגד הנשיא האמריקני הקודם. עם בחירתו של טראמפ לנשיאות, הפכה המערכה למאבק מדיני וכלכלי של אמריקה (וישראל) נגד איראן.
זו איננה תפיסה "צמחונית" או "שמאלנית", משום שבמסגרתה פתחה ישראל במערכה התקפית בסוריה של סוף מלחמת האזרחים, נגד ההתבססות האיראנית. חיל האוויר מוביל מאות הפצצות־מנע בכל רחבי סוריה בתיאום מדיני ומבצעי עם רוסיה, שהוא עצמו הישג מדיני עצום. כשהסתבך התיאום, עם הפלת המטוס הרוסי על ידי הסורים, שינתה ישראל את דפוסי הפעולה. גם כאשר סירב פוטין לפגישה רשמית, הצליח נתניהו לפגוש אותו בפריז באופן לא רשמי.
מדיניות הביטחון של ישראל כפופה אפוא למדיניות החוץ בהנהגת ראש הממשלה ושר החוץ, בנימין נתניהו. מכאן ששר ביטחון יכול להתפטר.
מדיניות הביטחון מול חמאס בעזה מתנהלת בשנים האחרונות בתוך המסגרת של מדיניות החוץ האזורית, כחלק מהתיאום המדיני עם מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ. לכן החזית מדממת חודשים רבים. ראש הממשלה פועל להשיג מטרות אסטרטגיות בעזרת מצרים; הוא לא מוכן לפעול בעזה באופן שיסכן את התיאום עם קהיר, בייחוד כשהוא חותר להחזיר את המצרים לשליטה כלכלית ומדינית בעזה, ואולי גם לאפשר לתושבי עזה אזרחות מצרית בטווח הארוך.
במבצע צוק איתן פרץ צה"ל את כל קווי החזית של חמאס במחיר קשה וכואב, אך לא ניצל את ההצלחה כדי לנקות את הרצועה ממנהרות הטרור, מהטילים וממפעלי הייצור שלהם. מפקדים שלחמו בשטח אמרו לי, שבשלב ההוא היה אפשר להשלים את ההשתלטות על הרצועה בקלות, כי לא היה אז לחמאס קו הגנה נוסף. הם ראו בכך החמצה גדולה. אז, כמו היום, הושפעה החלטתו של נתניהו מהתיאום המצרי; זהו מרחב הפעילות המוגבל שנגזר ממדיניות החוץ שאימץ.
יש לכך יתרונות, אבל גם מחיר. על שחיקת ההרתעה, וחגיגות הניצחון של חמאס שהצליח לגרום לליברמן להתפטר בתוך 48 שעות, כולנו משלמים עכשיו. לו רק ישכילו בנימין נתניהו ונפתלי בנט להתגבר על המתח הפוליטי ביניהם, אפשר בהחלט לצמצם את המחירים האלה גם בתוך המסגרת המדינית שבנה נתניהו.
