מעשה בעקיד (אלוף משנה בלשוננו) אחמד אבו רוב, מפקד המשטרה הפלשתינית האזרחית בחברון, שראה ג'יפ של צה"ל שבאחד מגלגליו היה תקר. הוא עצר את רכבו וסייע לחיילים. אי משם צילם מי שצילם, ומאותו רגע געשו הרשתות החברתיות הפלשתיניות בחילופי "מחמאות" על האיש ועל קרוביו. הוא הוצג, כמובן, כמי שמשתף פעולה עם הכיבוש, הרבה מעבר למה שהתיאום הביטחוני דורש.
מפקדיו לא עמדו בלחץ, ולפני ימים אחדים קיבל הודעה ממפקד המשטרה האזרחית כי הוא מושעה (אך אינו מפוטר). כנראה בצד הפלשתיני הרבה יותר קל לבלוע את שיתוף הפעולה הביטחוני, שבמסגרתו נמנעות פעולות טרור כנגד ישראלים, מאשר המחווה האנושית בשולי הדרך.
במידה רבה זהו כל הסיפור שלנו בקליפת אגוז. בגדה המערבית יש לנו כתובת. היא לא פשוטה, היא כעוסה על ישראל, והיא עומדת מול ביקורת ציבורית על מחדליה. אבל אחרי שנים של חולשה, מדובר כיום במערכת ביטחונית מקצועית, שהוכשרה, בחלקה הגדול, על ידי האמריקנים, ואשר מקבלת את הנחיותיה מן השלטון המרכזי ברמאללה. לישראל יש כתובת.
ברצועת עזה מדובר בשלטון־לא־שלטון, שהשליטה שלו על הקבוצות החמושות היא חלקית, שאינו מוכן להכיר בנו ולא להגיע איתנו לשלום. חמאס אינו מנסה אפילו להציג תנאים - קשים ככל שיהיו - למו"מ עם ישראל, ובעיניו הכרה בישראל היא, בעצם, סוף תכלית קיומו.
המשחק המסוכן של ממשלת ישראל עם חמאס אינו נובע אך ורק מתוך פרגמטיזם המוביל למסקנה כי בין האפשרויות הגרועות, זו הגרועה פחות, אלא מתוך תפיסה אידיאולוגית כי עדיף "לנהל את הסכסוך" עם גורם שאין לו דרישות מאיתנו (חוץ מתביעתו שנסתלק מן הארץ) מאשר עם גורם המבקש לחיות לצידנו.
הנכונות של ממשלת ישראל להגיע להבנות עם חמאס דרך צד שלישי, לסייע בהעברת כסף מזומן לעובדי ממשלת חמאס (תוך עקיפת החקיקה הבינלאומית למניעת הלבנת כספי טרור!), להשלים עם פעילות טרור "רכה" ועם טילים לטווח קצר (ראה את פליטת הפה של צחי הנגבי על כך שהטילים לא הגיעו לתל אביב) - כל אלו מקשים על הגורמים השלטוניים ברמאללה, אשר רואים בתיאום איתנו אינטרס פלשתיני לאומי, ואשר מאמינים כי פתרון שתי המדינות יהיה לתועלת להם ולנו גם יחד. הם רואים, כמעט מדי יום, שההתנהגות האלימה והמתלהמת של חמאס בעזה נושאת פרי, ואילו ההתנהגות הפרגמטית שלהם גורמת להם להיראות כמשת"פים, שניתן לקבלם כמובנים מאליהם.
מדיניות ההפרדה בין עזה והגדה, המתבססת על התקווה כי בסופו של דבר יוכלו הפלשתינים להגשים את דרישתם להגדרה עצמית ברצועה על שטח של 360 קמ"ר, ויותירו לישראל את כל הגדה המערבית בשליטה ישירה, או בשליטה עקיפה - מלבד שהיא רעה לישראל, היא חסרת כל סיכוי להתממש. גישה זו, סופה יהיה דומה לרעיון "ירדן היא פלשתין", שבו החזיקו אנשי ימין רבים שנים ארוכות. אותה גישה התבססה על כך שיש בירדן רוב פלשתיני שבדרך זו או אחרת יביא לקץ השלטון ההאשמי ויקים ממשל שיביא לידי ביטוי את התביעה הפלשתינית להגדרה עצמית, בלי שישראל תצטרך לוותר על הגדה המערבית.
בסופו של דבר, תמכו רוב נציגי הימין בהסכם השלום עם ירדן ב־1994, ובכך ויתרו על רעיון העוועים להפוך את ירדן למדינה פלשתינית. גם מי שמשתעשע היום בתקווה לספק את הרצון הפלשתיני להקים מדינה בכך שיעודד אותם להקים את מדינתם בעזה, ייפול קורבן למדיניותו שלו. החלשת ההנהגה הפלשתינית המכירה בישראל תעמיד אותנו אל מול מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים, שאינם מכירים גם בעצם קיומנו, ואשר רואים בטרור את הדרך היחידה להשיג את מטרתם חסרת הסיכוי.
