1. ושוב ישבנו על חוק הלאום השבוע ושמענו את הדיבורים הריקים על "הידרדרות הדמוקרטיה" ועל "גזענות" ו"פונדמנטליזם" ושלל ירקות המוכנים לכל מקרה שבו הצד השמאלי־ליברלי לא מסכים עם הצד הימני־שמרני. גם האירועים הרצחניים בחבלי המולדת העתיקים, הזכירו לאותו חלק נרגן, שהמלחמה היא בעצם "מלחמת ההתנחלויות", וכמובן: "הדמוקרטיה בסכנה".
אנחנו לא זקוקים לאישור על מידת הדמוקרטיות שלנו. כתבתי לא פעם שהאתוס הלאומי שלנו משחר לידתנו הוא דמוקרטי. מאז ומעולם התווכחנו עם אלוהים, ניתצנו פסילים ולא סבלנו עריצים. חופש הדיבור הוא עיקרון מכונן בתולדותינו, החל בתנ"ך, דרך חז"ל ועד לימינו. מלכי ישראל היו ראשי האזרחים וכפופים לחוק ולביקורת ציבורית, ולא מלכים אבסולוטיים כמו ברומא או באירופה. הניסיון של חלקים בתוכנו לנכס לעצמם את הדאגה לדמוקרטיה, מחשיד אותם בעיניי, שלא חופש הדיבור או זכויות האזרח עומדים לנגד עיניהם, אלא ההפך מכך: הרצון להשליט על ההמון ערכים מסוימים, שנויים במחלוקת, באמצעות איומי סרק. לכן הוויכוח אינו על הדמוקרטיה, אלא על החלק השני במשוואה: התוכן של המונח "מדינה יהודית".
2. אויבינו מבחוץ אינם המערערים העיקריים על קיומנו וזהותנו, אלא הוויכוח הפנימי בינינו. רצח יהודים וישראלים קיים אלפי שנים. כשחיינו מחוץ לארצנו, נתונים לגחמות האומות, רצחו בנו; וכששבנו הביתה לקומם מחדש את הריסותינו במולדת, המשיכו הרציחות. החלק הנרגן בתוכנו מנסה לייצר רציונליזציה של רצח יהודים - תראו, זה בגלל שאנחנו "כובשים". יהודים האשימו את עצמם (או את בני עמם) אפילו בתור לתאי הגזים. גם בגלותנו הכעסנו את העמים שבתוכם התגוררנו, באורחות חיינו השונים, באמונתנו, במנהגינו. החלק הליברלי בקרב יהודי גרמניה הסתכל בבוז על המהגרים היהודים שהגיעו אליהם ממזרח אירופה (אוֹסט יוּדֶן); הם נראו יהודים מדי, והצדיקו בעיני הליברלים את האנטישמיות כלפיהם.
האם מקרה הוא, שאלה שלחמו בחוק הלאום ומתנגדים להתיישבות בשומרון ויהודה, לוחמים גם במה שמכונה "הדתה", כלומר מתנגדים להנכחת סממנים מהמסורת היהודית בפרהסיה הציבורית ובמערכת החינוך של ילדינו? לא מקרה. הכל עניין אחד: לא "מלחמת ההתנחלויות", אלא המלחמה על זהותנו; מיהו העם ששב אל ההיסטוריה - האם אליק נולד מהים ושורשינו תלויים באוויר? האם הציונות לפי גרסה זו, היא יצירה חילונית חדשה, מנותקת מכל מה שעמנו ידע קודם?
3. למרות האשליה ההיסטורית הזמנית שאפשר להתנתק, אי אפשר להפריד בין החלק הלאומי לחלק הדתי בזהותנו. אפשר להתנתק באופן פרטי, אבל העם כקולקטיב מעולם לא התנתק באמת ממורשתו הדתית. היה רגע אחד בהיסטוריה החדשה שלנו, שבו אותה עילית - שבזמנים קודמים היתה תופסת את מקום ההנהגה הדתית - ניתקה את חבל הטבור מהמסורת הדתית של עמנו, כי היא זיהתה אותה כגורם המרכזי שמנע מהעם לחיות באופן מלא בקרב האומות. תנועת ההשכלה דחפה צעירים יהודים רבים ללמוד שפות, ללכת לאוניברסיטאות, להשתלב בכלכלת המדינות ולהתבולל. לקראת סוף המאה ה־19, כשהתברר למשכילים, שלמרות הניסיון להשיל מעלינו את הסממנים היהודיים, הם לא התקבלו והאנטישמיות גברה - בשלה העת לתנועה שלא מדברת על השתלבות, אלא על יציאת מצרים חדשה בדרך להקמת חלופה לחיים בקרב עמי העולם: חידושה של מלכות ישראל בארץ ישראל באופן מודרני.
התנועה הציונית קמה כהמשך לתנועת ההשכלה, אבל המחשבה שאפשר לכונן זהות לאומית חדשה לעם היהודי, ללא הנכחה משמעותית של הזהות הדתית בחיים הציבוריים, היתה אשליה. האישיות שלנו מורכבת מהחלקים המוּדעים שבה, ויותר מכך - מהחלקים הלא־מוּדעים. זה לא רציני להתייחס רק לחלק הגלוי של האדם. הוא לא יכול לברוח מהביוגרפיה שלו, ממה שספג בילדותו ובבגרותו, מחלומותיו ותשוקותיו, מאמונותיו. גם אומות לא. כשמגיעים למישור הלאומי, הבחירה מצטמצמת, מפני שקשה מאוד להנדס ציבור שלם בכיוון אחר לחלוטין, ממה שהוטמע בו אלפי שנים. ומה שהוטמע בנו במשך אלפי שנים, היה גם המסורת הדתית. במובנים רבים, זאת הפסיכולוגיה שלנו, ה־raison d'être. מי שרוצה לדבר על העם היהודי, ולא מכיר את כרטיס הביקור העצום הזה, זורה מילים לרוח, משום שהוא מדבר על יצור מדיני שלא קיים במציאות.
האשליה הזאת, שאפשר לכונן זהות לאומית המנוגדת לחלוטין ממסורת דתית, מביאה אנשים רציניים לפחד מפני "הדתה" או מה שהם מכנים "פונדמנטליזם יהודי". פעמים רבות, החשש נובע מהיכרות שטחית עם אוצר הטקסטים היהודי האדיר, ששום אומה לא העמידה לצאצאיה כמותו. המונח "דת" ביחס למסורת ישראל הוא השטחה של מערכת עצומה של אידיאות, ספרות, משפט, פילוסופיה, מנהגים, אמונה, חוקים, מצוות ועוד נושאים המקיפים את כל מציאות חיינו - הן כפרטים, הן כציבור והן כלאום.
4. באופן דומה, הניסיון לברוח מחבלי המולדת המרכזיים בזהותנו הלאומית, נובע מהמשקל המכריע שיש לשומרון ויהודה - ובמיוחד ירושלים העתיקה - על הרכיב הדתי באותה זהות. מזל שיש שם ערבים; כך אפשר לתרץ את הבריחה באמצעות הדחליל הדמוגרפי. בשיח התקשורתי השטוח מכונה החלק הזה בזהותנו "משיחי", בהוראת "לא רציונלי"; כאילו החזרה לארץ חיינו אינה הגיונית, כאילו ההתחברות אל זרמי עומק המפכים בתוכנו היא התאבדות. האמת הפוכה: דווקא ויתור על חבלי הארץ האלה יפגע בנו, משום שהם היו בסוד ההישרדות שלנו בהיותנו מחוץ לארצנו. עכשיו שהתגלגלה לידינו הזכות ההיסטורית להחזיק בהם מחדש, משמעות הוויתור עליהם היא ויתור על הציונות ולמעשה ויתור על פרקים שלמים בתנ"ך, ביחד עם סיפוק ההוכחה לאויבינו, שאכן גזלנו ארץ לא לנו.
במאה השנייה, התייחס פפוס בן יהודה לאיומים המדיניים הרציונליים של תקופתו, ותהה על התעקשותו של גדול התנאים רבי עקיבא ללמד תורה ברבים למרות גזרות רומא. רבי עקיבא הסביר את עמדתו באמצעות משל על השועל והדגים. במקום לברוח מפני רשתות הדייגים, הציע להם השועל לעלות ליבשה "ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותיי עם אבותיהם". תשובתם של הדגים היתה: "אתה הוא שאומרים עליך 'פיקח שבחיות'? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה. ומה במקום חִיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו - על אחת כמה וכמה" (בבלי, ברכות סא, ב).
הדגים תוקפים את הרציונליזם המלאכותי של השועל. אין לנו ברירה אלא לחיות כך, כי האיומים הגדולים אינם משתווים בחומרתם למשמעות היציאה מהמים. התיישבות היהודית בשומרון ויהודה היא המשכה הטבעי והמחויב של שיבת ציון - לשם חלמנו לשוב בלילה הארוך של גלותנו. המאבק נגדה נובע אף הוא מהניסיון לכונן זהות חדשה לעמנו. משום כך, החוק להכשרת המאחזים שעבר השבוע בקריאה טרומית בכנסת, הוא צעד חשוב להכריע את המאבק: מדינת ישראל בוחרת להיאחז ברכיבים הללו בזהותנו, מתוך הבנה שהקומה הלאומית השלמה שלנו, כוללת גם את המסורת הדתית, האמונה העתיקה ואת חבלי המולדת. •
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
