עדיף למות שבע: פרשת בשלח | ישראל היום

עדיף למות שבע: פרשת בשלח

"מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (טז, ג). 

הרעב, הזיכרון הקצר, צחיחותו של המדבר. פרקנו עוסק ביחסי אדם ומזונו. באוכל. בחשיבות קיומו ובטראומת היעדרו. 

אנחנו מעדיפים למות שבעים, הם אומרים למשה, מלרעוב כבני חורין. "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי" (איכה ד, ט), יכתוב ירמיהו הנביא כמה מאות שנים אחר כך בעודו מתאר, דורות רבים לפני הצריפים באושוויץ, את מראהו של המוזלמן המורעב (צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ), ואת בשר הילדים המתים.

חרדת הרעב היא נוראה, לא רק בגלל הצורך באנרגיה כדי לקיים את הגוף. מקומו של המזון בפסיכולוגיה ובתרבות האנושית גדול מסך חלקיו הקלוריים. המזון מנחם ומרגיע, מקנה תחושת ביתיות וחום. סעודה היא מקום לחגוג בו את החיים, אבל גם את המוות. "הסעודה האחרונה" היא זכותו האחרונה של המוצא להורג לספק את צורכי גופו, כבן אנוש מן המניין.

אולי בגלל כל אלה מגלה ה' סלחנות לתלונות כפויות הטובה ומספק תפריט מורכב - בשר בין הערביים ותחליף לחם בבוקר.

הבשר מוכר, אבל המן - מן הוא? אמנם כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (טז, לא), אבל עדיין - תחליף לדבר האמיתי שאליו התרגלו. מין אוכל קסם כזה, הכל בכמוסה אחת, המן הוא האנרגיה לבדה, בלי הטקס וההנאה. מעין מזונם של האסטרונאוטים בחלל, מזון תינוקות באבקה או להבדיל - מזונו של החולה שמערכת העיכול שלו לא מתפקדת עוד, והוא ניזון בנוזל מיוחד, שבו כל אבות המזון, ישר לתוך הווריד. נפשנו קצה בלחם הקלוקל, יאמר העם בעוד כך וכך ימים, אחרי 40 שנה של תזונה כמוסתית שכזו. מי רוצה תחליפים? התלונה ההיא (במדבר כא, ה) פינוקית ולא הישרדותית, התקבלה בהרבה פחות אהדה, עיינו שם. √

*ד"ר חיותה דויטש היא סופרת ועורכת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר